יש לנו עסק עם משהו חמקמק, שלפעמים נדמה שהמדיטציה רק מעצימה אותו. לא בקלות אנחנו משמידים או מוותרים על הרעיון הזה של תחושת העצמי הייחודי, הקבוע והמתמשך שלנו. התחושה האהובה ביותר, היקרה ביותר ללבנו.
"זה כמו לנסות לתפוס דג", אומר מורה האדוויטה אג'יי סינג, "הוא חמקמק ומתחלק בין הידיים".
אכן חמקמק, האגו היקר שלנו. גם אם נפרוש לו רשת ונסגור אותה עליו היטב, אנחנו עלולים לגלות שהוא-הוא שתפר את הרשת והוא שהרכיב אותה, ועכשיו הוא משכשך בה בהנאה, מרוצה מפאר היצירה שלו ומההישגים הרוחניים שלו, ולוקח בעלות (בצדק!) על הניסיונות הנאצלים שלנו לתפוס אותו.
בעיצומו של תהליך
למעשה, הדהרמה לא מדברת על השמדת העצמי. קודם כל, כי איך אפשר להשמיד משהו שמלכתחילה לא קיים. בנוסף, כשאנחנו שומעים השמדה עולה לנו לראש משהו כמו רצח-עם והאגו מיד מתגייס להשיב מלחמה שערה – שנים של שירות צבאי עושות את שלהן. כמו שקורה כשמדינה אחת מכריזה מלחמה על מדינה שנייה – כך גם האגו מיד מתחמש. וכמו שהגורו שלי נהג לומר: אם אתם נלחמים עם עצמכם – מי מנצח? לכן הגישה היא לא של מלחמה והשמדה, אלא של לראות לתוך תחושת הנפרדות והנבדלות שלנו, המאפיינות והמרכיבות את 'העצמי', ולראות את הריקות מתוכן שלהן, ריקות ממקור מוצק, נפרד, מתמשך ובלתי משתנה. לראות את 'העצמי' כתהליך, שהוא מבנה שהתודעה שלנו מייצרת, והוא מתהווה ומתפרק, כמו שאר האובייקטים שנראים לנו קבועים, יציבים ומתמשכים.
הרעיון שאנחנו תהליך, ועוד תהליך שתלוי בתלות הדדית בתהליכים אחרים – לא ממש אטרקטיבי לנו במבט ראשון. הוא נוגד את התחושה הכי בסיסית, הכי ראשונית ואינטואיטיבית שלנו, תחושת 'אני' יציב, קבוע ומתמשך, שכמו כל סרט טוב - עם התחלה, אמצע וסוף.
מורה האדוויטה מבומביי ראמש בלסאקר מפורסם בטענתו שאין בנמצא 'האני העושה' (Ahamkara), והוא מרבה להשתמש במשפט: "מעשים נעשים, פעולות נעשות, אבל אין מי שעושה אותן." הבעיה ביחסו של ראמש היא בכך שהוא מגביל את דבריו לעשייה בלבד, ולא ממשיך אל המסקנה המתבקשת שאין גם 'אני' רואה, 'אני' חושב או 'אני' חווה. החוויות קורות לאף אחד.
הגישה הבודהיסטית גורסת שאנחנו קונגלומרט של חושים ותודעה הבאים במגע עם אובייקטים, ומתוך כך התודעה בונה מבנים ננו-שנייה אחרי ננו-שנייה כדי לעשות לעצמה סדר וארגון בתוך עולם שאם לא כן היה נחווה ככאוטי לחלוטין, כדי לתפקד וכדי לשמר את תחושת האני הנפרד, המובדל, הקבוע היציב והמתמשך.
באחת הנסיעות שלי לאחרונה שמעתי ברדיו שיר של סטינג, והמילים הדהדו:
. .Be yourselves no matter what they say.
המילים האלה גרמו לי להרהר: מי זה האני הזה שאני אמורה להיות, "לא משנה מה אחרים אומרים"? איך אני מכירה את האני הזה? האם אני יכולה לא להיות אני? מיהו האדם שאני קוראת לו "אני", מה אני יודעת על האדם/האישה הזאת מלבד השם שלי, הביוגרפיה שלי ואוסף של תכונות, הרגלים, נטיות והתניות שאני קוראת להם "שלי"?
מהו העצמי הזה שאנחנו מדברים עליו ואיך הוא נוצר?
איפה אז העצמי?
בקורסי מדיטציה ארוכים יש לנו הזדמנות לחקור ולהתבונן לתוך הטבע של העצמי. מתוך השקט של התרגול המצטבר, אנחנו יכולים להתבונן איפה וכיצד עולה התחושה של העצמי: אולי יש לנו רגע של שקט מושלם בחוץ – שמש נעימה על פנינו, שמים כחולים מעל, פרחים יפים על הדשא, התודעה שקטה ויציבה. ברגע זה – איפה אז העצמי?
ואז משב רוח פתאומי ונהיה לנו קר, והתודעה חוזרת ומתחילה להגיד: "אוף, קר לי, אני לא אוהבת שקר לי, לא הבאתי מטריה או מעיל ותיכף יתחיל גשם..."
ברגע זה בדיוק אנחנו יכולים לצפות בהופעתו של המבנה שאנחנו קוראים לו 'העצמי'.
או אולי יש לנו רגע שַקט באולם המדיטציה, רגע של חסד שבו נעלמו הכאבים וחוסר הנוחות, המחשבות שקטות, אולי יש אפילו תחושה של התעלות – איפה אז העצמי?
אבל רגע אחר-כך מישהו דורך לנו על הכרית ומפר את שלוותנו, ועולים בנו כעס על ההפרעה וגעגועים לשלווה שנעלמה כלא-הייתה.
ברגע זה בדיוק אנחנו יכולים לצפות בהופעתו של 'העצמי', לראות את העצמי עולה כתופעה בעולם התופעות.
או אולי בזמן המדיטציה בהליכה: אנחנו פוסעים צעד אחר צעד בתשומת לב, בריכוז מושלם, מלאים בשקט ושלווה, ואז פתאום עובר מולנו מישהו/י שאנחנו נמשכים אליו/ה – וללא התראה קופצת לנו המחשבה לראש: "איך אני נראית? מה היא/הוא חשב/ה עלי? אני מקווה שנראיתי רוחנית..."
שוב, זהו הרגע שעולה בו ה'עצמי'.
על פי התפיסה הבודהיסטית יש שני מצבים מנטאליים שיוצרים את תחושת העצמי: מצב אחד הוא תפיסת העצמי – הזדהות שהופכת את החוויה ל'שלי', 'אני', 'עצמי'. המצב השני הוא תפיסה השוואתית שמשווה את תחושת העצמי שנוצרה – כיותר טובה, פחות טובה, או שווה ל-.
תחושת העצמי יכולה להפוך לאובייקט החקירה שלנו, נושא להתבוננות מדיטטיבית. כמו כל תופעה אחרת בעולם התופעות, גם תחושת העצמי מתהווה ונעלמת בהתהוות גומלין, כלומר: כשיש תנאים מסוימים שמאפשרים אותה – התחושה עולה, כשהתנאים משתנים – משתנה גם היא. דבריו של הבודהא: "כשזה מתהווה – ההוא מתהווה, כשזה חודל – ההוא חודל" – חלים גם על תופעת העצמי וההזדהות איתה. אנחנו יוצרים את תחושת העצמי כל פעם שאנחנו מזדהים עם הגוף שלנו, התודעה שלנו, האמונות שלנו, התפקידים שלנו, החוויות שלנו. הזדהות זאת מתרחשת באופן אוטומאטי, כל פעם שאנחנו תופסים את התחושות, המחשבות והתפיסות שלנו כ'שלנו' או 'אנחנו'.
סירה ללא נהג
אחת מההגדרות של הארה על פי מסורת הזן היא להיות באינטימיות עם כל הדברים. במדיטציה יש לנו הזדמנות להיות באינטימיות עם התהליך של הַבניית העצמי, של בניית הקונסטרוקציה של 'האני', שעולֶה, שוהה קצת בעולם התופעות, ואז מתפוגג.
כאשר המוצקוּת של תחושת העצמי מתמוססת קמעה, כאשר התחושה קצת פחות מגובשת, קצת פחות מוגדרת, נפרדת, קבועה ומתמשכת – אנחנו יכולים להתחיל לראות שגם אחרים מסביבנו לא כל כך מוצקים וקבועים. אנחנו יכולים להתחיל לראות מתוך עיניים שהן לא של 'העצמי'. אנחנו מתחילים לראות את מה ומי שסביבנו כאינטראקציות של תהליכים, כדפוסים אינוסנטיים שלפעמים מתנגשים, ואנחנו יכולים לקחת את מה שמסביבנו קצת פחות באופן אישי, קצת פחות ברצינות. או במילותיה מלאות ההשראה של הסבתא של אמיל מ'אמיל והבלשים': "לעולם כמעט אין אני נוהגת ברצינות. גם לא כדאי הדבר אלא לעיתים רחוקות מאוד."
במסורת משתמשים בדימוי של סירה ללא נהג: אם אנחנו שטים בסירה ומולנו מתקרבת סירה ללא נהג – לא יעלה בדעתנו לכעוס על הסירה על כך שהיא חוצה את דרכנו. כל שעלינו לזהות או להתעורר אליו היא העובדה שגם בסירה שלנו אין נהג.
בספרו 'אור על הארה', כותב מורה הדהרמה והמדיטציה כריסטופר טיטמוס: "מדיטציה תומכת בהתבוננות אובייקטיבית היכן 'האני' עולה. בלי הנטל של 'אני' ו'שלי' – כל הדברים נמצאים בהרמוניה ושַלווה".
רגעי הרמוניה ושלווה כאלה, ללא ה"נטל של אני ושלי", משובצים כאבני חן בחיי היומיום שלנו. כמו הדוגמאות שנתתי לעיל, כל שעלינו לעשות הוא להיווכח בהם, לזהות אותם ככאלה, ולנוח בתוכם; בתוך השקט האינסופי, השלווה וההקלה שרגע נטול-עצמי מאפשר לנו כשי של חסד, עד הרגע הבא שבו נזדהה עם משהו.
"זה כמו לנסות לתפוס דג", אומר מורה האדוויטה אג'יי סינג, "הוא חמקמק ומתחלק בין הידיים".
אכן חמקמק, האגו היקר שלנו. גם אם נפרוש לו רשת ונסגור אותה עליו היטב, אנחנו עלולים לגלות שהוא-הוא שתפר את הרשת והוא שהרכיב אותה, ועכשיו הוא משכשך בה בהנאה, מרוצה מפאר היצירה שלו ומההישגים הרוחניים שלו, ולוקח בעלות (בצדק!) על הניסיונות הנאצלים שלנו לתפוס אותו.
בעיצומו של תהליך
למעשה, הדהרמה לא מדברת על השמדת העצמי. קודם כל, כי איך אפשר להשמיד משהו שמלכתחילה לא קיים. בנוסף, כשאנחנו שומעים השמדה עולה לנו לראש משהו כמו רצח-עם והאגו מיד מתגייס להשיב מלחמה שערה – שנים של שירות צבאי עושות את שלהן. כמו שקורה כשמדינה אחת מכריזה מלחמה על מדינה שנייה – כך גם האגו מיד מתחמש. וכמו שהגורו שלי נהג לומר: אם אתם נלחמים עם עצמכם – מי מנצח? לכן הגישה היא לא של מלחמה והשמדה, אלא של לראות לתוך תחושת הנפרדות והנבדלות שלנו, המאפיינות והמרכיבות את 'העצמי', ולראות את הריקות מתוכן שלהן, ריקות ממקור מוצק, נפרד, מתמשך ובלתי משתנה. לראות את 'העצמי' כתהליך, שהוא מבנה שהתודעה שלנו מייצרת, והוא מתהווה ומתפרק, כמו שאר האובייקטים שנראים לנו קבועים, יציבים ומתמשכים.
הרעיון שאנחנו תהליך, ועוד תהליך שתלוי בתלות הדדית בתהליכים אחרים – לא ממש אטרקטיבי לנו במבט ראשון. הוא נוגד את התחושה הכי בסיסית, הכי ראשונית ואינטואיטיבית שלנו, תחושת 'אני' יציב, קבוע ומתמשך, שכמו כל סרט טוב - עם התחלה, אמצע וסוף.
מורה האדוויטה מבומביי ראמש בלסאקר מפורסם בטענתו שאין בנמצא 'האני העושה' (Ahamkara), והוא מרבה להשתמש במשפט: "מעשים נעשים, פעולות נעשות, אבל אין מי שעושה אותן." הבעיה ביחסו של ראמש היא בכך שהוא מגביל את דבריו לעשייה בלבד, ולא ממשיך אל המסקנה המתבקשת שאין גם 'אני' רואה, 'אני' חושב או 'אני' חווה. החוויות קורות לאף אחד.
הגישה הבודהיסטית גורסת שאנחנו קונגלומרט של חושים ותודעה הבאים במגע עם אובייקטים, ומתוך כך התודעה בונה מבנים ננו-שנייה אחרי ננו-שנייה כדי לעשות לעצמה סדר וארגון בתוך עולם שאם לא כן היה נחווה ככאוטי לחלוטין, כדי לתפקד וכדי לשמר את תחושת האני הנפרד, המובדל, הקבוע היציב והמתמשך.
באחת הנסיעות שלי לאחרונה שמעתי ברדיו שיר של סטינג, והמילים הדהדו:
. .Be yourselves no matter what they say.
המילים האלה גרמו לי להרהר: מי זה האני הזה שאני אמורה להיות, "לא משנה מה אחרים אומרים"? איך אני מכירה את האני הזה? האם אני יכולה לא להיות אני? מיהו האדם שאני קוראת לו "אני", מה אני יודעת על האדם/האישה הזאת מלבד השם שלי, הביוגרפיה שלי ואוסף של תכונות, הרגלים, נטיות והתניות שאני קוראת להם "שלי"?
מהו העצמי הזה שאנחנו מדברים עליו ואיך הוא נוצר?
איפה אז העצמי?
בקורסי מדיטציה ארוכים יש לנו הזדמנות לחקור ולהתבונן לתוך הטבע של העצמי. מתוך השקט של התרגול המצטבר, אנחנו יכולים להתבונן איפה וכיצד עולה התחושה של העצמי: אולי יש לנו רגע של שקט מושלם בחוץ – שמש נעימה על פנינו, שמים כחולים מעל, פרחים יפים על הדשא, התודעה שקטה ויציבה. ברגע זה – איפה אז העצמי?
ואז משב רוח פתאומי ונהיה לנו קר, והתודעה חוזרת ומתחילה להגיד: "אוף, קר לי, אני לא אוהבת שקר לי, לא הבאתי מטריה או מעיל ותיכף יתחיל גשם..."
ברגע זה בדיוק אנחנו יכולים לצפות בהופעתו של המבנה שאנחנו קוראים לו 'העצמי'.
או אולי יש לנו רגע שַקט באולם המדיטציה, רגע של חסד שבו נעלמו הכאבים וחוסר הנוחות, המחשבות שקטות, אולי יש אפילו תחושה של התעלות – איפה אז העצמי?
אבל רגע אחר-כך מישהו דורך לנו על הכרית ומפר את שלוותנו, ועולים בנו כעס על ההפרעה וגעגועים לשלווה שנעלמה כלא-הייתה.
ברגע זה בדיוק אנחנו יכולים לצפות בהופעתו של 'העצמי', לראות את העצמי עולה כתופעה בעולם התופעות.
או אולי בזמן המדיטציה בהליכה: אנחנו פוסעים צעד אחר צעד בתשומת לב, בריכוז מושלם, מלאים בשקט ושלווה, ואז פתאום עובר מולנו מישהו/י שאנחנו נמשכים אליו/ה – וללא התראה קופצת לנו המחשבה לראש: "איך אני נראית? מה היא/הוא חשב/ה עלי? אני מקווה שנראיתי רוחנית..."
שוב, זהו הרגע שעולה בו ה'עצמי'.
על פי התפיסה הבודהיסטית יש שני מצבים מנטאליים שיוצרים את תחושת העצמי: מצב אחד הוא תפיסת העצמי – הזדהות שהופכת את החוויה ל'שלי', 'אני', 'עצמי'. המצב השני הוא תפיסה השוואתית שמשווה את תחושת העצמי שנוצרה – כיותר טובה, פחות טובה, או שווה ל-.
תחושת העצמי יכולה להפוך לאובייקט החקירה שלנו, נושא להתבוננות מדיטטיבית. כמו כל תופעה אחרת בעולם התופעות, גם תחושת העצמי מתהווה ונעלמת בהתהוות גומלין, כלומר: כשיש תנאים מסוימים שמאפשרים אותה – התחושה עולה, כשהתנאים משתנים – משתנה גם היא. דבריו של הבודהא: "כשזה מתהווה – ההוא מתהווה, כשזה חודל – ההוא חודל" – חלים גם על תופעת העצמי וההזדהות איתה. אנחנו יוצרים את תחושת העצמי כל פעם שאנחנו מזדהים עם הגוף שלנו, התודעה שלנו, האמונות שלנו, התפקידים שלנו, החוויות שלנו. הזדהות זאת מתרחשת באופן אוטומאטי, כל פעם שאנחנו תופסים את התחושות, המחשבות והתפיסות שלנו כ'שלנו' או 'אנחנו'.
סירה ללא נהג
אחת מההגדרות של הארה על פי מסורת הזן היא להיות באינטימיות עם כל הדברים. במדיטציה יש לנו הזדמנות להיות באינטימיות עם התהליך של הַבניית העצמי, של בניית הקונסטרוקציה של 'האני', שעולֶה, שוהה קצת בעולם התופעות, ואז מתפוגג.
כאשר המוצקוּת של תחושת העצמי מתמוססת קמעה, כאשר התחושה קצת פחות מגובשת, קצת פחות מוגדרת, נפרדת, קבועה ומתמשכת – אנחנו יכולים להתחיל לראות שגם אחרים מסביבנו לא כל כך מוצקים וקבועים. אנחנו יכולים להתחיל לראות מתוך עיניים שהן לא של 'העצמי'. אנחנו מתחילים לראות את מה ומי שסביבנו כאינטראקציות של תהליכים, כדפוסים אינוסנטיים שלפעמים מתנגשים, ואנחנו יכולים לקחת את מה שמסביבנו קצת פחות באופן אישי, קצת פחות ברצינות. או במילותיה מלאות ההשראה של הסבתא של אמיל מ'אמיל והבלשים': "לעולם כמעט אין אני נוהגת ברצינות. גם לא כדאי הדבר אלא לעיתים רחוקות מאוד."
במסורת משתמשים בדימוי של סירה ללא נהג: אם אנחנו שטים בסירה ומולנו מתקרבת סירה ללא נהג – לא יעלה בדעתנו לכעוס על הסירה על כך שהיא חוצה את דרכנו. כל שעלינו לזהות או להתעורר אליו היא העובדה שגם בסירה שלנו אין נהג.
בספרו 'אור על הארה', כותב מורה הדהרמה והמדיטציה כריסטופר טיטמוס: "מדיטציה תומכת בהתבוננות אובייקטיבית היכן 'האני' עולה. בלי הנטל של 'אני' ו'שלי' – כל הדברים נמצאים בהרמוניה ושַלווה".
רגעי הרמוניה ושלווה כאלה, ללא ה"נטל של אני ושלי", משובצים כאבני חן בחיי היומיום שלנו. כמו הדוגמאות שנתתי לעיל, כל שעלינו לעשות הוא להיווכח בהם, לזהות אותם ככאלה, ולנוח בתוכם; בתוך השקט האינסופי, השלווה וההקלה שרגע נטול-עצמי מאפשר לנו כשי של חסד, עד הרגע הבא שבו נזדהה עם משהו.
