פגשתי הרבה אנשים נחמדים שכל רצונם היה להביא אותי בבטחה למחוז חפצי. גילי המופלג הגן עלי מפני רעיונות אחרים. נשבעתי אז שביום שיהיה לי אוטו גם אני אפגין נדיבות לב ולא אפסיק לקחת טרמפיסטים.
אז עכשיו יש לי אוטו. שלי. לא של מקום העבודה, לא של ההורים, לא של בת הזוג, לא של חברים. שלי. ובג'אסטי שלי אני הבוס אני החוק אני המלך. הוא לוקח אותי לכל מקום בנאמנות של כלב; הרמזורים מנחשים אותו ומתחלפים לו מעצמם; הכבישים נפרשים לפניו ומלוא כל הארץ כבודו. הוא החבר הכי טוב שלי, הבית השני שלי. החופש שלי.
הג'אסטי ואני דוהרים בכבישים, חוצים ואדיות ומטפסים הרים, בודקים את גבולות העבירות של שנינו במחוזות טבע פראיים ושוממים, מודטים ביחד בדרכי הערבה הארוכות והיפות. הגיל הקשיש של שנינו לא נותן בנו את אותותיו.
ואנחנו אוספים טרמפיסטים. נשים קשות-יום עם שיער חציל וסלים בחזרה מהעבודה, אברכים בשכבות שלוקחים קשה את המדבקה של "אין לנו על מי לסמוך אלא על אימא אדמה" ולעומתם זוגות תרמילאים עם ראסטות וגיטרות בדרך לאיזו התכנסות ריינבו שמתלהבים ממדבקת ה"אום נמה שיוואיה". ובין לבין, סתם זקנים במושבה במסלול היומי לקופת חולים ונערות שחוזרות מהים ומתקשות להיפרד מהסיגריה.
תופעה מעניינת היא שכמה שאוטו יותר ישן וחבוט – ככה יש עליו יותר מדבקות. וכמה שהוא יותר מהודר – ככה הוא יותר נקי ממדבקות. מעניין למה זה.
אכן, צדק הבודהה כשאמר: יש שמחה כשמתכננים לתת, בזמן שנותנים, וכשנזכרים שנַתָנו (AN 6.37); אני שמחה כשאני יוצאת לדרך ומפנה את המושב שלידי מתיקים, ספרים, שקיות אוכל ובקבוקי פלסטיק למיחזור כדי לפנות מקום לטרמפיסט/ית הפוטנציאליים שלי, אני שמחה כשאני נמתחת כדי להגיע אל החלון שבדלת שלידי לגלגל אותו למטה עם השאלה: לאן את/ה צריך/כה? ואני שמחה כשהם ממלמלים את דברי התודה שלהם ("שתזכי לבריאות", "שהשם יברך אותך", "סחתין עליך אחותי", "וואי איזה אוטו חמוד! מוכרת?").
ואני חושבת: תודה לכם. תודה שאיפשרתם לי לבטא נדיבות. לפרוע את חוב החסד שאני חבה לכל מי שאסף/ה אותי בדרכים. לתרגל נתינה. לחלוק את השפע.
בספרה "החוקים", רונית גלפו מתארת שני סיפורים מקבילים על שני רֵעים המהלכים במדבר ולאחד מהם נשפכים בטעות כל המים מהמימייה. בסיפור הראשון, החבר שנותרו לו מים בוחר להציל את עצמו ("אם אעזור לך ושנינו נמות, פגעתי בשניים. מה עדיף – שניים שנפגעו, שניים מתים, או אחד חי?"), ובסיפור השני, החבר בוחר לחלוק את שארית המים שלו עם רעהו ("ממילא יום אחד נמות. השאלה האמיתית היא: כל עוד שאנחנו חיים, איך נחייה?")
כמובן שמיד עולה בליבנו השאלה מה אנחנו היינו עושים במצב כזה. בילדותי היו תוקפות אותי לפעמים פנטזיות הרואיות, שנסבו בעיקר סביב הצלת ילדים מבית בוער או מטביעה. איכשהו דמיינתי שמעשה כזה יעניק לחיי מה שהפסיכולוג היינץ קוהוּט מתאר כצורך של כל אדם לחוש משמעותי, פוטנטי ואהוב.
נדמה שקל לנו יותר לדמיין את עצמנו מבצעים פעולות גבורה נועזות, מאשר להיות נדיבים בכביש עמוס כשמישהו מנסה להשתלב בנתיב שלנו, או כשאנחנו חוזרים הביתה מיום עבודה מעייף והבת/בן זוג מבקשים שנבשל אוכל/נקלח את הילדים/ננקה את הבית.
השאלה האמיתית היא, אם כן, איך ההתכוונות שלנו לנדיבות באה לידי ביטוי בחיי היומיום. אמנם אנחנו יכולים להישבע שבפעם הבאה שניתקע בסהרה עם חברה שהייתה קלאמזי מספיק שישפכו לה כל המים מהמימייה – נהייה נדיבים ונחלוק איתה את שלנו. פנטזיות הרואיות זה קל; בקרייסיסים אנחנו טובים, יודעים להתגייס. אבל מה עם הרגעים הקטנים בחיי היומיום, כשלא נוח לנו, כשלא בא לנו, כשלא מתאים לנו. במצבים אלה לא החיים שלנו עומדים על כף המאזניים, אלא משהו הרבה יותר יקר לליבנו – הנוחיות שלנו, והמשאבים העיקריים שלנו: כסף, זמן ואנרגיה.
נדיבות או נתינה היא בשפת הפּאלִי של הבודהיזם העתיק, דאנא. הבודהא התייחס אל איכות הלב שנקראת דאנא כאל תכונה ראשונה במעלה. הנדיבות מופיעה ראשונה ברשימת עשר הפראמיטות, הסגולות שאנחנו נקראים לפתח ולטפח כחלק מהתרגול שלנו, אותן סגולות פנימיות שנחשפות מאליהן כשענני התשוקה, השנאה והבורות מוסרים, ונחשף טבעה של התודעה השקטה, הפתוחה והנדיבה.
הנזיר ביקהו בודהי אומר על כך: "בתורתו של הבודהא, תרגול הנתינה תובע מקום של מעמד נכבד, כזה שמייחד עצמו כַיסוד וכַזרע של התפתחות רוחנית." והמורה הנזירה פמה צ'ודרון מסכימה: "הפארמיטה הראשונה היא נדיבות, המסע ללימוד איך לתת. כשאנחנו מרגישים לא מספיק טובים או חסרי ערך, אנחנו אוגרים דברים."
הבודהה המליץ שכל פעם שאנחנו שמים לב שהלב שלנו מכווץ – באופן מכוון לתרגל את ההפך: כשיש פחד – לתרגל אומץ, כשיש סגירות – לתרגל פתיחות, כשיש כיווץ – לתרגל נדיבות. בתחילה ייתכן שנרגיש שזה "לא אמיתי", "מאולץ"; ייתכן שאנחנו מזוהים עם איכות מסוימת, למשל עם תחושת חֶסר, והיא הופכת להיות הזהות של ה'עצמי', זה מרגיש כאילו זה "מי שאני". הבודהא אמר שנתינה היא תרופת-הנגד הטובה ביותר לתחושת ה"אני, עצמי, ושלי".
נדיבות מתבטאת לא רק במתן כספי. באחד מהריטריטים שלימדה בעמותת 'תובנה' המורה לוויפאסנה שאילה קת'רין, היא שיתפה שלאורך כל הישיבה טייל לה זבוב על השפתיים ושתה את הלחלוחית שבשולי הפה. ולאורך כל החוויה הזאת היא ישבה ללא נוע ואיפשרה לו: "אמרתי לעצמי: גם זהו אקט של דאנא", היא סיפרה.
העולם כולו מתנהל בנתינה בלתי פוסקת: העץ נותן לאדמה את עליו כדי שישמשו כקומפוסט, האדמה נותנת לעץ מזון ומים, אנחנו מקבלים מהצמחים חמצן ונותנים להם בחזרה co2, שרשרת המזון בקהילת החיים היא מעגל של נתינה וקבלה, השמש שמפזרת את אורה וחומה בנתינה שוויונית ללא אבחנות, העננים שנותנים לנו גשם, הנחלים שזורמים אל הים, הופכים אדים, עולים חזרה אל השמים וחוזרים אלינו כגשמי ברכה, הכוכבים, אותן שמשות רחוקות שנותנות לנו את אורם למען הרומנטיקה. גם גופינו שלנו יחזרו יום אחד אל האדמה ויניבו אותה ויתרמו את תרומתם למעגל החיים של נתינה וקבלה.
בימיו של הבודהה, הוא הורה לנזירים ולנזירות שהתקשו בתחום הדאנא לקחת חפץ כלשהו, אבן קטנה, ולהעביר אותו מיד ליד – תרגול של נתינה וקבלה – במשך שעות. וכשיד ימין נותנת ויד שמאל מקבלת וההפך וחוזר חלילה – מי הנותן? מי המקבל?
נדיבות זאת התנועה של הלב שנפתח. יש מיליון דרכים שונות לבטא את התנועה של הלב הפתוח, שרוצה לתרום, לסייע, לחלוק, לשתף. "יש מאה דרכים לכרוע ולנשק את האדמה," אומר המשורר רומי.
יש לי חברה שבכל פעם שהיא רואה עמדת התרמת דם בכיכר רבין היא ניגשת לתרום;
יש לי חברה שמתעקשת לשלם עלי כל פעם שאנחנו יוצאות;
יש לי חברה שמתנדבת פעם בשבוע במרכז לסיוע לנפגעות תקיפה מינית;
יש לי חברה שאוספת ומאכילה חתולים וכלבים נטושים;
יש לי חברה שבגלל שהיא כבר על מלגה אחת באוניברסיטה, היא ויתרה על המלגה השנייה שהיא קיבלה לטובת סטודנט אחר;
יש לי חברה שתרמה את הדירה שלה בתל אביב לשימוש הקהילה המתרגלת של עמותת 'תובנה';
יש לי חבר שבאופן קבוע תורם חלק מההכנסות של העסק שלו לעמותות ללא-כוונת-רווח;
יש לי חבר שבכל פעם שהוא יושב בריטריט הוא משאיר תרומה על סך כפול מהוצאות הקורס;
יש לי חברה שארגנה מבצע הצלה לחמור קטן ביפו שהבעלים שלו התעללו בו, והעבירה אותו לגן-עדן של ביטחון ומספוא בחוות חמורים;
יש לי חברה שבכל הזדמנות מזמינה אותי לאכול אצלה בבית כי היא יודעת שאני לא אוהבת לבשל;
יש לי חבר שמסיע פלשתינאים מהשטחים הכבושים אל בתי חולים בישראל;
יש לי חברה שכל פעם שהיא יוצאת לבלות עם הבת הקטנה שלה היא מזמינה גם את הבת של השכנה;
יש לי חברה שמלמדת סדנאות בחינם לנשים שחלו בסרטן;
יש לי חבר שכבר שנים מתנדב בהוספיס;
יש לי חברה שכל שנה לוקחת לטסט את האוטו של חברה אחרת, שזה "גדול עליה";
יש לי חברה הומיאופתית שכבר שנים מטפלת בהתנדבות בקליניקה בכפר ברתעה המזרחית.
על פי הבודהה, המתנה החשובה ביותר, בעלת המשמעות הגבוהה ביותר, היא מתנת הדהרמה. הנדיבות הגדולה ביותר היא של הבודהיסאטווה, זו שהתעוררה ויכולה "להמשיך הלאה" ולא לחזור לחיים אלה של סבל ושיעבוד, אבל בוחרת לחזור אל העולם כדי להביא הארה כל היצורים החיים.
בספרו "דרך הלב", מספר ג'ק קורנפילד את הסיפור הבא: תלמיד צעיר ונלהב הלך ללמוד אצל אחד הנזירים של "אבות המדבר הנוצרים". לאחר ימים אחדים שאל: "אמור לי מורי, כשאנו רואים את אחד האחים שלנו מנמנם במהלך הטקסים הקדושים, האם עלינו לצבוט אותו כדי שיישאר ער?" המורה הזקן ענה באדיבות רבה: "כשאני רואה אח ישן, אני מניח את ראשו בחיקי ונותן לו לנוח".
והבודהה מסכם במילים מרגשות: "אם בני האדם יַדעו, כמו שאני יודע, את התוצאה של נתינה ושיתוף, הם לא היו אוכלים ארוחה אחת בלי שנתנו קודם... אפילו אם זה היה הביס האחרון שלהם, הנגיסה האחרונה, הם לא היו אוכלים בלי לשתף."
אז עכשיו יש לי אוטו. שלי. לא של מקום העבודה, לא של ההורים, לא של בת הזוג, לא של חברים. שלי. ובג'אסטי שלי אני הבוס אני החוק אני המלך. הוא לוקח אותי לכל מקום בנאמנות של כלב; הרמזורים מנחשים אותו ומתחלפים לו מעצמם; הכבישים נפרשים לפניו ומלוא כל הארץ כבודו. הוא החבר הכי טוב שלי, הבית השני שלי. החופש שלי.
הג'אסטי ואני דוהרים בכבישים, חוצים ואדיות ומטפסים הרים, בודקים את גבולות העבירות של שנינו במחוזות טבע פראיים ושוממים, מודטים ביחד בדרכי הערבה הארוכות והיפות. הגיל הקשיש של שנינו לא נותן בנו את אותותיו.
ואנחנו אוספים טרמפיסטים. נשים קשות-יום עם שיער חציל וסלים בחזרה מהעבודה, אברכים בשכבות שלוקחים קשה את המדבקה של "אין לנו על מי לסמוך אלא על אימא אדמה" ולעומתם זוגות תרמילאים עם ראסטות וגיטרות בדרך לאיזו התכנסות ריינבו שמתלהבים ממדבקת ה"אום נמה שיוואיה". ובין לבין, סתם זקנים במושבה במסלול היומי לקופת חולים ונערות שחוזרות מהים ומתקשות להיפרד מהסיגריה.
תופעה מעניינת היא שכמה שאוטו יותר ישן וחבוט – ככה יש עליו יותר מדבקות. וכמה שהוא יותר מהודר – ככה הוא יותר נקי ממדבקות. מעניין למה זה.
אכן, צדק הבודהה כשאמר: יש שמחה כשמתכננים לתת, בזמן שנותנים, וכשנזכרים שנַתָנו (AN 6.37); אני שמחה כשאני יוצאת לדרך ומפנה את המושב שלידי מתיקים, ספרים, שקיות אוכל ובקבוקי פלסטיק למיחזור כדי לפנות מקום לטרמפיסט/ית הפוטנציאליים שלי, אני שמחה כשאני נמתחת כדי להגיע אל החלון שבדלת שלידי לגלגל אותו למטה עם השאלה: לאן את/ה צריך/כה? ואני שמחה כשהם ממלמלים את דברי התודה שלהם ("שתזכי לבריאות", "שהשם יברך אותך", "סחתין עליך אחותי", "וואי איזה אוטו חמוד! מוכרת?").
ואני חושבת: תודה לכם. תודה שאיפשרתם לי לבטא נדיבות. לפרוע את חוב החסד שאני חבה לכל מי שאסף/ה אותי בדרכים. לתרגל נתינה. לחלוק את השפע.
בספרה "החוקים", רונית גלפו מתארת שני סיפורים מקבילים על שני רֵעים המהלכים במדבר ולאחד מהם נשפכים בטעות כל המים מהמימייה. בסיפור הראשון, החבר שנותרו לו מים בוחר להציל את עצמו ("אם אעזור לך ושנינו נמות, פגעתי בשניים. מה עדיף – שניים שנפגעו, שניים מתים, או אחד חי?"), ובסיפור השני, החבר בוחר לחלוק את שארית המים שלו עם רעהו ("ממילא יום אחד נמות. השאלה האמיתית היא: כל עוד שאנחנו חיים, איך נחייה?")
כמובן שמיד עולה בליבנו השאלה מה אנחנו היינו עושים במצב כזה. בילדותי היו תוקפות אותי לפעמים פנטזיות הרואיות, שנסבו בעיקר סביב הצלת ילדים מבית בוער או מטביעה. איכשהו דמיינתי שמעשה כזה יעניק לחיי מה שהפסיכולוג היינץ קוהוּט מתאר כצורך של כל אדם לחוש משמעותי, פוטנטי ואהוב.
נדמה שקל לנו יותר לדמיין את עצמנו מבצעים פעולות גבורה נועזות, מאשר להיות נדיבים בכביש עמוס כשמישהו מנסה להשתלב בנתיב שלנו, או כשאנחנו חוזרים הביתה מיום עבודה מעייף והבת/בן זוג מבקשים שנבשל אוכל/נקלח את הילדים/ננקה את הבית.
השאלה האמיתית היא, אם כן, איך ההתכוונות שלנו לנדיבות באה לידי ביטוי בחיי היומיום. אמנם אנחנו יכולים להישבע שבפעם הבאה שניתקע בסהרה עם חברה שהייתה קלאמזי מספיק שישפכו לה כל המים מהמימייה – נהייה נדיבים ונחלוק איתה את שלנו. פנטזיות הרואיות זה קל; בקרייסיסים אנחנו טובים, יודעים להתגייס. אבל מה עם הרגעים הקטנים בחיי היומיום, כשלא נוח לנו, כשלא בא לנו, כשלא מתאים לנו. במצבים אלה לא החיים שלנו עומדים על כף המאזניים, אלא משהו הרבה יותר יקר לליבנו – הנוחיות שלנו, והמשאבים העיקריים שלנו: כסף, זמן ואנרגיה.
נדיבות או נתינה היא בשפת הפּאלִי של הבודהיזם העתיק, דאנא. הבודהא התייחס אל איכות הלב שנקראת דאנא כאל תכונה ראשונה במעלה. הנדיבות מופיעה ראשונה ברשימת עשר הפראמיטות, הסגולות שאנחנו נקראים לפתח ולטפח כחלק מהתרגול שלנו, אותן סגולות פנימיות שנחשפות מאליהן כשענני התשוקה, השנאה והבורות מוסרים, ונחשף טבעה של התודעה השקטה, הפתוחה והנדיבה.
הנזיר ביקהו בודהי אומר על כך: "בתורתו של הבודהא, תרגול הנתינה תובע מקום של מעמד נכבד, כזה שמייחד עצמו כַיסוד וכַזרע של התפתחות רוחנית." והמורה הנזירה פמה צ'ודרון מסכימה: "הפארמיטה הראשונה היא נדיבות, המסע ללימוד איך לתת. כשאנחנו מרגישים לא מספיק טובים או חסרי ערך, אנחנו אוגרים דברים."
הבודהה המליץ שכל פעם שאנחנו שמים לב שהלב שלנו מכווץ – באופן מכוון לתרגל את ההפך: כשיש פחד – לתרגל אומץ, כשיש סגירות – לתרגל פתיחות, כשיש כיווץ – לתרגל נדיבות. בתחילה ייתכן שנרגיש שזה "לא אמיתי", "מאולץ"; ייתכן שאנחנו מזוהים עם איכות מסוימת, למשל עם תחושת חֶסר, והיא הופכת להיות הזהות של ה'עצמי', זה מרגיש כאילו זה "מי שאני". הבודהא אמר שנתינה היא תרופת-הנגד הטובה ביותר לתחושת ה"אני, עצמי, ושלי".
נדיבות מתבטאת לא רק במתן כספי. באחד מהריטריטים שלימדה בעמותת 'תובנה' המורה לוויפאסנה שאילה קת'רין, היא שיתפה שלאורך כל הישיבה טייל לה זבוב על השפתיים ושתה את הלחלוחית שבשולי הפה. ולאורך כל החוויה הזאת היא ישבה ללא נוע ואיפשרה לו: "אמרתי לעצמי: גם זהו אקט של דאנא", היא סיפרה.
העולם כולו מתנהל בנתינה בלתי פוסקת: העץ נותן לאדמה את עליו כדי שישמשו כקומפוסט, האדמה נותנת לעץ מזון ומים, אנחנו מקבלים מהצמחים חמצן ונותנים להם בחזרה co2, שרשרת המזון בקהילת החיים היא מעגל של נתינה וקבלה, השמש שמפזרת את אורה וחומה בנתינה שוויונית ללא אבחנות, העננים שנותנים לנו גשם, הנחלים שזורמים אל הים, הופכים אדים, עולים חזרה אל השמים וחוזרים אלינו כגשמי ברכה, הכוכבים, אותן שמשות רחוקות שנותנות לנו את אורם למען הרומנטיקה. גם גופינו שלנו יחזרו יום אחד אל האדמה ויניבו אותה ויתרמו את תרומתם למעגל החיים של נתינה וקבלה.
בימיו של הבודהה, הוא הורה לנזירים ולנזירות שהתקשו בתחום הדאנא לקחת חפץ כלשהו, אבן קטנה, ולהעביר אותו מיד ליד – תרגול של נתינה וקבלה – במשך שעות. וכשיד ימין נותנת ויד שמאל מקבלת וההפך וחוזר חלילה – מי הנותן? מי המקבל?
נדיבות זאת התנועה של הלב שנפתח. יש מיליון דרכים שונות לבטא את התנועה של הלב הפתוח, שרוצה לתרום, לסייע, לחלוק, לשתף. "יש מאה דרכים לכרוע ולנשק את האדמה," אומר המשורר רומי.
יש לי חברה שבכל פעם שהיא רואה עמדת התרמת דם בכיכר רבין היא ניגשת לתרום;
יש לי חברה שמתעקשת לשלם עלי כל פעם שאנחנו יוצאות;
יש לי חברה שמתנדבת פעם בשבוע במרכז לסיוע לנפגעות תקיפה מינית;
יש לי חברה שאוספת ומאכילה חתולים וכלבים נטושים;
יש לי חברה שבגלל שהיא כבר על מלגה אחת באוניברסיטה, היא ויתרה על המלגה השנייה שהיא קיבלה לטובת סטודנט אחר;
יש לי חברה שתרמה את הדירה שלה בתל אביב לשימוש הקהילה המתרגלת של עמותת 'תובנה';
יש לי חבר שבאופן קבוע תורם חלק מההכנסות של העסק שלו לעמותות ללא-כוונת-רווח;
יש לי חבר שבכל פעם שהוא יושב בריטריט הוא משאיר תרומה על סך כפול מהוצאות הקורס;
יש לי חברה שארגנה מבצע הצלה לחמור קטן ביפו שהבעלים שלו התעללו בו, והעבירה אותו לגן-עדן של ביטחון ומספוא בחוות חמורים;
יש לי חברה שבכל הזדמנות מזמינה אותי לאכול אצלה בבית כי היא יודעת שאני לא אוהבת לבשל;
יש לי חבר שמסיע פלשתינאים מהשטחים הכבושים אל בתי חולים בישראל;
יש לי חברה שכל פעם שהיא יוצאת לבלות עם הבת הקטנה שלה היא מזמינה גם את הבת של השכנה;
יש לי חברה שמלמדת סדנאות בחינם לנשים שחלו בסרטן;
יש לי חבר שכבר שנים מתנדב בהוספיס;
יש לי חברה שכל שנה לוקחת לטסט את האוטו של חברה אחרת, שזה "גדול עליה";
יש לי חברה הומיאופתית שכבר שנים מטפלת בהתנדבות בקליניקה בכפר ברתעה המזרחית.
על פי הבודהה, המתנה החשובה ביותר, בעלת המשמעות הגבוהה ביותר, היא מתנת הדהרמה. הנדיבות הגדולה ביותר היא של הבודהיסאטווה, זו שהתעוררה ויכולה "להמשיך הלאה" ולא לחזור לחיים אלה של סבל ושיעבוד, אבל בוחרת לחזור אל העולם כדי להביא הארה כל היצורים החיים.
בספרו "דרך הלב", מספר ג'ק קורנפילד את הסיפור הבא: תלמיד צעיר ונלהב הלך ללמוד אצל אחד הנזירים של "אבות המדבר הנוצרים". לאחר ימים אחדים שאל: "אמור לי מורי, כשאנו רואים את אחד האחים שלנו מנמנם במהלך הטקסים הקדושים, האם עלינו לצבוט אותו כדי שיישאר ער?" המורה הזקן ענה באדיבות רבה: "כשאני רואה אח ישן, אני מניח את ראשו בחיקי ונותן לו לנוח".
והבודהה מסכם במילים מרגשות: "אם בני האדם יַדעו, כמו שאני יודע, את התוצאה של נתינה ושיתוף, הם לא היו אוכלים ארוחה אחת בלי שנתנו קודם... אפילו אם זה היה הביס האחרון שלהם, הנגיסה האחרונה, הם לא היו אוכלים בלי לשתף."