לתחושתי הבלבול בין השניים גדול ולכן אבקש להתחיל במספר הגדרות אשר נראות טכניות קמעה, אך מטרתן לעשות סדר בהבנת תהליכי השינוי (שכל אחד מאיתנו עובר, ללא יוצא מן הכלל וללא הפסקה), ולאפשר הרהור בתהליכי השינוי שלנו כך שיהיו יעילים יותר.
הנקודה הבסיסית ביותר היא הבנה ששינוי הינו תהליך שמתרחש קודם כל בתודעה שלנו. שינוי מתבטא בנקודות ההשקפה שלנו - כלומר, באופן שבו אנו מבינים את המציאות, את עצמנו, את הסובב אותנו ואת מערכת הקשרים והיחסים שביניהם.
זה המקור, מכאן הוא מתחיל.
כל ביטוי חיצוני של אותו שינוי - הוא פועל יוצא מן השינוי שחל בתודעתנו ולא להיפך. מי מאיתנו לא שמע מאחרים או השמיע לאחרים : "רואים שעברת שינוי", "רואים שאתה יותר מחייך עכשיו", "נרגעת בכל מה שקשור למערכות יחסים", "הפסקת להיות וורקוהוליק והתחלת להשקיע במשפחה"...ועוד. כל אלו הם ביטויים של תהליך פנימי, שכבר נמצא בעיצומו והחל לחלחל החוצה לחיי היומיומיים.
לעתים קרובות אנו נוטים להצביע על סיטואציה או חוויה שעברנו כעל "האחראית לשינוי" – אנו שומעים חבר מספר לנו בדרמטיות כי "רק התקף הלב שעברתי גרם לי לעצור ולשנות את חיי"; אך גם שומעים חבר אחר שאומר לנו: "יום אחד קמתי והיה לי ברור שאני צריך שינוי בחיי ואז...התגרשתי \ עזבתי את העבודה \ שיניתי מקצוע \ הלכתי לסדנת ויפאסאנא \ נסעתי לטיול למזרח וכו' וכו' ".
אם כך, מדוע אנשים שונים עוברים חוויה דומה, לעיתים קשה וטראומטית (כמו מחלה קשה, התקף לב, פיטורין, עזיבה של בן אן בת הזוג) ולא כולם "עושים שינוי " בעקבותיה?
אג'אן צ'ה ( אחד המורים הדגולים מזרם התרהוודה) נתן משל יפה לכך - הדבר דומה לכדורגל מנופח שהאוויר בו לוחץ לצאת החוצה אך נשאר כלוא בפנים והכדור נשאר עגול, קשה ולכאורה מושלם בצורתו. רק כאשר מנקבים אותו בסיכה, האוויר מתפרץ החוצה ומשנה את צורתו של כדור הרגל .
אם אין בתוכנו את אותו "אוויר", את אותו פוטנציאל פנימי שממתין להתבטא כשינוי , אפילו חוויה רבת עוצמה, קשה וטראומטית ככל שתהיה, לא תייצר כל שינוי.
ניתן להגדיר באופן סכמאטי 4 מרכיבים של המושג "שינוי":
1. המקום הנוכחי – מהיכן אנו יוצאים לדרך (המצב הנפשי הנוכחי שלנו, התפישות והאמונות שלנו וכו');
2. הצורך בשינוי – מהו הדחף או המניע שגורם לנו לרצות בשינוי ולהתגבר על הנטייה להישאר באותו המקום;
3. המטרה – זהו "החלום" או "הרעיון" (היכן אנו רוצים להיות, לאן אנו רוצים להגיע);
4. הדרך – כיצד אנו חושבים שניתן להגיע לאותה מטרה (התהליך או "העבודה" שאנו עושים, כדי לייצר את השינוי).
חשוב להדגיש כי מרכיבים אלה קיימים תמיד – בין אם אנו מודעים לכולם או לחלקם, ובין אם לא. במילים אחרות – אנו יכולים להיות בתהליך של שינוי (כלומר ב"דרך" ) מבלי שנגדיר זאת כך לעצמנו.
וכפי שכבר הזכרנו, במקרים כאלו, אנו מגלים הרבה פעמים שעשינו שינוי כתוצאה מתגובות של אחרים (חברים, בני משפחה וכד'). ובמיוחד מאלה שלא נפגשו איתנו זמן רב.
נתעכב מעט על כל אחד ממרכיבי השינוי.
1 . המקום הנוכחי:
בגלל תפישת המציאות שלנו, אנו רגילים להתייחס למקום הנוכחי שלנו כמורכב משני כיוונים אותם אנו מכנים "היבטים פנימיים" ו "היבטים חיצוניים".
חשוב להזכיר כי אלו אינם כינויים סמנטיים גרידא, אלא מבטאים השקפה ברורה שכך בנויה המציאות!
ההיבטים הפנימיים הם ההיבטים שאנו חשים שנמצאים בתוכנו (או אפילו בשליטתנו) – לדוגמא: תחושות של אי נוחות וסבל (שקיימות בעוצמה גבוהה, בינונית, נמוכה, או לא קיימות כרגע); דימוי עצמי (גבוה או נמוך); תפישת העבר שלנו (כמוצלח, ככישלון); תפישת העתיד שלנו (הסתכלות אופטימית או פסימית, מתוך שמחה או מתוך פחד).
ההיבטים החיצוניים הם כל ההיבטים שאנו חווים כ"לא בשליטתנו", ההיבטים בהם נדמה לנו שאנו "נתקלים" במהלך חיינו – לדוגמא: עבודה, בריאות ומצב כלכלי.
המשותף להיבטים החיצוניים והפנימיים הוא היותם ביטוי של תפיסת מציאות המבוססת על האמונה שיש לי "אני", אשר מולו עומד "אחר", וביניהם חוצץ גבול ברור. ההיבטים הפנימיים נתפשים כשייכים ל"אני" או ל"עצמי". לעומתם, ההיבטים "החיצוניים" נתפשים כבלתי נשלטים על ידי, ולכן שייכים ל"אחר".
הגבול בין מה נתפס כחלק ממני ומה נתפס כחלק מן ה"אחר", הוא מושג גמיש, ויש כל הזמן תזוזה פנימה והחוצה של אלמנטים שונים. כך, ישנם גם אלמנטים חיצוניים שאנו מכלילים בתוך האני - לדוגמא: בן/בת זוג, משפחה, עבודה, תפקיד, מעמד, קבוצת כדורגל אהודה, או מדינה.
2. הצורך בשינוי:
כאמור, ההסבר הבודהיסטי מצביע על תהליך מתמשך ולא מודע, שמהווה את הבסיס לצורך בשינוי. לתהליך זה ישנם שני מרכיבים.
מצד אחד – ישנן תחושות ("ודנא")): אנו מקבלים בלי הפסק, דרך כל אחד מששת אברי החושים שלנו, קלט חושי (הנקרא כאמור "ודאנא"). הקלט החושי מסווג תמיד כאחד משלושה סוגים: "נעים", "לא נעים", או "נייטרלי". חשוב ביותר לציין כי זהו תהליך טבעי שאין עימו שום בעיה.
מצד שני – ישנם "זיהומים" ("קילאסא" ): אלו הם תפישות שיפוטיות, ערכים, אמונות, פחדים וציפיות, שאנו "מדביקים" (שוב, באופן אוטומטי – ללא כל מודעות) - לכל סוג תחושה כזו. "נעים" – יוצר "לובהא" (השתוקקות); "לא נעים" – יוצר "דוסא" (איבה, כעס, שנאה); "נייטרלי" – יוצר "מוהא" (התעלמות והתייחסות לחוויה או לסיטואציה באופן אוטומטי, על בסיס ההרגלים והדפוסים שלנו).
הבודהיזם מסביר כי "זיהומים" אלו (כלומר התפישות המיוצרות כלפי כל הרגשה) - הם מקור הסבל שלנו (דוקהא).
הצורך בשינוי מתחיל בדרך כלל, כאשר אנו מגלים שהאסטרטגיה הזו (תפישת המציאות בהתאם ל"זיהומים") – אינה עובדת:
יש לנו הרבה "נעים" – אך עדיין קיימת תחושת קושי, חוסר נחת ואפילו סבל, למרות העונג הזמני שקיים; יש לנו הרבה "לא נעים" – אך המאמץ להרחקתו מביא רק להקלה זמנית, ואי הנעימות והקושי שבים וחוזרים; יש לנו הרבה "נייטרלי" – אך העובדה שאנו מתעלמים ממנו, אינה עוזרת, כי ההתייחסות אליו בהתאם לדפוסים וההרגלים משנה אותו לעיתים קרובות ל"לא נעים".
בדרך כלל, הדחף לשנות מתאזן, או יותר נכון לומר – נבלם, בגלל הפחד הטמון בו: אני יודע שאני לא במצב טוב, אבל לפחות זהו מצב מוכר, ואם יהיה שינוי – מה יהיה?
הדחף לשינוי מתרחש כאשר הסבל במצב הנוכחי גדול יותר מהפחד מהשינוי. מכאן, שסבל מהווה במרבית המקרים דחף לשינוי .
3. המטרה:
לאחר שהתעורר בנו הדחף לשינוי, אנו בונים תסריט או ציפיות: אם אעשה כך וכך – אצליח להקטין את חוסר הנחת והסבל הנוכחיים. ישנה תקווה כי באופק ישנו "מקום" ללא סבל (או לפחות עם פחות סבל). אותו מקום ללא סבל אינו ברור – כי לא הגענו אליו עדיין, אך אנו מניחים את קיומו שהרי אחרת, לא היינו מייצרים שינוי (לפחות מסיפורים או ספרים של אנשים שהגיעו לשם או טוענים שהגיעו לשם...).
התפישה הבודהיסטית רחבה הרבה יותר, ומגדירה ארבעה סוגי מטרות, שכל אדם ואדם מאמץ לעצמו, לפי "המקום הנפשי" שבו הוא נמצא:
מטרה מסוג ראשון, היא הקלה על הסבל הנוכחי. אנו רוצים להשיג יותר שקט והרמוניה (פחות "פיצוצים בראש"). זוהי המטרה הנפוצה ביותר, המטרה שבה דנו כבר לעיל, והיא כוללת את ההשתוקקות להגדיל את תחושות ה"נעים", ולהקטין את ה"לא נעים". הנקודה החשובה בהגדרה זו של המטרה היא הקישור לתפישת ה"אני": כרגע "אני" סובל, ו"אני" - רוצה לא לסבול. על פי רוב, תפיסת האני כוללת כאן גם את הגוף, את הסבל הגופני ואת העונג הגופני.
מטרה מסוג שני, היא להגיע ללידה טובה יותר בעתיד. זוהי גישה שקיימת בחלק גדול מן הדתות המערביות (למשל, התקווה להגיע לגן עדן) ובפילוסופיות מזרחיות שונות ( הנצחי שבאדם - שמתאחד עם האחד, או האחדות). היא מבוססת על האמונה האטרנליסטית, כלומר על התפיסה שיש בנו משהו קבוע ונצחי, שאינו מת ואינו מפסיק עם המוות הטבעי של הגוף אלא ממשיך להתגלגל. אותו "משהו" – הוא תמצית האני – ואותו אנו רוצים לשמר במצב הטוב ביותר האפשרי. גם בגישה זו ישנה הזדהות עם "האני" – אך כאן יש נכונות לוותר על הגוף (כי הגוף הוא לא "האני האמיתי" שלי) ולהחליף אותו במושג מופשט יותר: אני הוא הנפש שלי.
מטרה מסוג שלישי, היא "להגיע לשחרור סופי מסבל" (ניבאנה/ נירוואנה)".
כאן, קיימת הבנה עמוקה – שמקור הסבל הוא ההשתוקקות עצמה, הן ההשתוקקות להשיג יותר "נעים" והן ההשתוקקות להימנע מ"לא נעים". הפסקת ההיאחזות היא שתביא (לפי גישה זו) להכחדת הסבל. בגישה זו אין "אני קבוע" (שאנו מתמידים להיאחז בו) אלא ישנה כבר הבנה שהמושג "אני" הינו אשלייתי.
מטרה מסוג רביעי היא להגיע להארה על מנת לעזור לאחרים.
כאן נכנס מושג "הבודהיסאטווא"-אדם אשר עושה עבודה רוחנית למען ההארה האישית שלו, אבל לא רק למען עצמו (להגיע לשחרור ולהסתפק בכך) אלא כדי להיות לעזר למען האחרים בצורה היעילה ביותר ומתוך שאיפה שגם הם יגיעו להארה .
4. הדרך:
לא במקרה, הדרך ממוקמת אחרי המטרה. זאת, מכיוון שהמטרה מכתיבה את הדרך להשגתה. אם אין מטרה (גם אם היא מעורפלת או לא ברורה לחלוטין) – הדרך אינה יעילה. ויותר מכך - אם אין בנו אמון בכך שהדרך מובילה לאותה מטרה, קרוב לוודאי שלא נמצא את המשאבים המנטליים הנדרשים כדי ללכת באותה דרך.
מנקודת הראות הבודהיסטית - "הדרך" כוללת שני היבטים: לימוד של הדהרמא (ההסברים שנתן הבודהא); תרגול של "סאטי פאתאנהא" (מה שקרוי מדיטציה בודהיסטית, ובטעות – ויפאסאנא). יש לפתח אותם במקביל ובאופן מאוזן:
פיתוח של לימוד בלבד – מביא למצב של "אינטלקטואל קר" - אדם הרוכש ידע רב ובעל ערך, אך ידע זה נשאר בגדר חוויה חיצונית בלבד. האינטלקטואל הקר דומה לאדם שמבין הרבה בשחייה (מדוע חשוב לשחות, מהו הסגנון המהיר ביותר, מה צריך לעשות כשנקלעים למערבולת בים וכו'), אך לא שחה מעולם בבריכה.
פיתוח של תרגול בלבד– מביא למצב של "שוטה טוב לב": אדם שמתרגל שעות רבות, אך בגלל חוסר ידע וחוסר הדרכה אינו מתקדם. בדומה לשחיין, שמשקיע שעות רבות בשחייה (מתוך הכרה ששחייה היא דבר חשוב), אך אינו משתפר ומתקדם כי היות ואינו מקבל הדרכה שתשפר את טעויותיו ותאפשר לו לטפח סגנונות שונים וטכניקות נוספות.
פיתוח מאוזן של שני אלמנטים אלו מביא לבניית חכמה – "הבנת הדברים כפי שהם באמת", וחמלה - פתיחת הלב כלפי כל היצורים בעלי התודעה.
שינוי הוא תהליך ארוך ובדרך כלל קשה אך מייצר תחושות של אושר וסיפוק בזכות הפירות שהוא מביא עימו.
עם זאת יש לזכור כי טמונות בשינוי סכנות לא מעטות, כיוון שהוא מלווה בחשיפה. תהליך השינוי מוריד, לפחות באופן חלקי, את ההגנות שהאישיות בנתה במשך כל השנים. הגנות אשר מנעו מאיתנו להיות בקשר עם הצדדים הלא נעימים של האישיות שלנו. במקרים לא מעטים, הן הסתירו מאיתנו לחלוטין את כל אותם צדדים אפלים ולא נעימים שקיימים באישיותנו.
תהליך השינוי, במיוחד בשלביו הראשונים, עלול להיתפס כהרעה במצב, כרגרסיה, כתהליך שלילי. תהליך כזה עלול להביא לתחושות קשות כלפי עצמנו: כעס, ירידה בדימוי העצמי, אכזבה, תחושת חוסר מסוגלות (כאשר יש פער בין המצב הנוכחי ובין האידיאל) ובמיוחד כאשר אנו עוברים אותו ללא ידע מספיק או ללא הנחייה של מורה מנוסה בתהליך. תחושות אלה מתורגמות לא פעם כהשלכה כלפי הדרך (" הדרך הזו – אינה מתאימה עבורי") ועלולות לגרום לעצירה בתהליך בטרם הגענו להנאה מפירותיו.
לסיכום, ישנם שני גורמי מפתח להצלחתו של תהליך השינוי.
הגורם הראשון קשור ליכולתנו לשהות בתהליך מתוך סבלנות. זוהי תכונה שאותה ניתן לדמות להליכה עם נר ביד. כאשר אנו הולכים עם נר ביד, אין אפשרות לרוץ איתו כי אז הוא יכבה. באותו אופן לא ניתן להאיץ את תהליך השינוי ולקבוע מראש לוחות זמנים קשיחים. הסבלנות מתבטאת בהבנה שנדרש זמן לשינוי וכי איננו יכולים לשלוט בתהליך הטבעי.
הגורם השני קשור ליכולתנו ליצור אמון בעצמנו ובתהליך השינוי. תחושת האמון הינה קריטית במיוחד בשלבי ההתחלה, אך גם לאחריה כשאנו נמצאים ברגעי משבר ורגרסיה.
זוהי תכונה שניתן לדמותה לאמון שיש לילד כלפי אימו האוהבת. גם כאשר היא אוסרת עליו לעשות משהו והוא עשוי להיות עצוב או ממורמר בשל כך , הקשר הבסיסי של האמון כלפיה אינו נשבר .
אני מאחל לכולנו לעבור את תהליכי השינוי שלנו ואת הקשיים והפחדים אליהם אנו נחשפים בדרך, מתוך סבלנות וחמלה כלפי עצמנו וכלפי הסובבים אותנו שבתוקף היותם בסביבתנו הופכים גם הם להיות חלק מהתהליך.
שלא נאבד את האמון בדרך ובעצמנו ואם אפשר שנוכל לצעוד בה בעזרת חברים –שותפים.
אזכיר לסיום את דבריו של הבודהא על התורה שלימד ועל הדרך שהתווה לנו:
"היא טובה בהתחלה, היא טובה באמצע והיא טובה בסיומה".