כשהאסירים עוברים את מכונת גלאי המתכות הם משליכים ברישול שגרתי את החגורות והנעליים על המסלול הנע של מכונת השיקוף, מאחוריהם שט על המסלול התיק שלי, וכמו תמיד הסוהר חוקר אותי לטיבה של הקערה הטיבטית שמזדקרת על המסך במוזרות שלה. את הטלפון הנייד ואת קוצץ-הציפורניים זכרתי הפעם להשאיר במכונית.
בין חומות של תקווה מחכים לי 15 האסירים שלי של חוג המדיטציה השבועי.
לשבת ולהתבונן בנשימה אינו דבר קל עבורם. הם מעדיפים לדבר, לשתף, לשכב על המזרונים במקום לשבת עליהם, ולחלום על ימי החופש שהיו להם ואולי עוד ישובו. "שימי לנו קצת מוזיקה ותעשי לנו דמיון מודרך!" – הם מבקשים. כל דבר, רק לא מדיטציה בשתיקה. זה הכי קשה להם.
האמת, לא רק להם. לכולנו. התודעה שלנו מתקשה לעשות סטופ, להיפרד ממושאי הפאסינציה שלה, להתעורר מהחלום שבו היא אחוזה, שבויה בקסמי האובייקטים של החושים. לא לחינם הגדיר הבודהא את ההתעוררות כ"דיספאשן", "דיסאינצ'אנטמנט" – התפכחות, פרידה מהיקסמות.
"Disenchanted, he becomes dispassionate. Through dispassion, he is fully released."
Chachakka Sutta
The Six Sextets MN 148
לכולנו לא קל לשבת ולהתבונן בנשימה. גם אנחנו מעדיפים לחלום על ימי החופש שהיו לנו, ואולי על החופש הגדול שיגיע יום אחד, הנירוונה שתופיע כמו מתנה גדולה משמים, ותגאל אותנו מצרותינו, כאבינו, דאגותינו, חרדותינו ומצוקותינו. ובייחוד מהצורך לשבת ולהתבונן בנשימה.
מה מבדיל בינינו לבין יושבי הכלא? בסִרטן "אגף הוויפאסנה", אומרות איילת מנחמי ואילונה אריאל שגבול דק מאוד מבדיל בינינו לביניהם: "כל אחד הוא אסיר, מרצה מאסר עולם, כלוא בתוך מוחו. כל אחד הוא בן ערובה של פחדים, כעסים ותשוקות. אותם דברים שלא עוברים את סף מחשבותינו, חצו אצל אנשים אלה את סף הפעולה. ויחד עם זאת, כולנו דומים. עמוק בנפש כל אדם שוכן פושע פוטנציאלי".
גם אנחנו, כמוהם, אסורים בכלא של התודעה שלנו, נשלטים על ידי כוחות פנימיים שאינם מוכרים לנו, שמאיימים עלינו. כמה מעט אנחנו יודעים על התודעה שלנו! אנחנו נשלטים על ידי הפחדים, הכעסים והתשוקות שלנו, ועומדים מולם חסרי ישע; מוצאים את עצמנו מגיבים ומתנהגים באופנים שלא מיטיבים איתנו או עם הסובבים אותנו, שמותירים אותנו עם אשמה וחרטה בדיעבד. נדמה שהשַלָט עבור ההתנהלות שלנו לא נמצא בידינו, אלא בידי איזו יד עלומה שמתעמרת ומהתלת בנו. כוחות פנימיים חזקים מאיתנו מנהלים את ההצגה. את הצגת חיינו. אנחנו עבדים של ההרגלים, ההתניות וההתמכרויות שלנו.
מחמיד, זיאד, מאזן, שלמה, דוד ורחמים (שמות בדויים) נמצאים בתוכנית גמילה. "אנחנו עכשיו בצעד ארבע," הם משתפים אותי, "איך מדיטציה יכולה לעזור לנו עם צעד ארבע?"
"מדיטציה מצוינת לכל הצעדים. הרי בצעד 11 כתוב במפורש להיעזר במדיטציה." – אני נהנית להפגין את ההתמצאות שלי ב'תוכנית 12 הצעדים', ושהתמכרויות אינן זרות לי. אולי לא רצחתי אף אחד, אבל אם להיות כנה (וב'תוכנית' דורשים "כנות נוקבת"), מערכת היחסים שלי עם שוקולד וגלידה בהחלט עומדת בקריטריונים של התמכרות.
תרגול מודעוּת קורא לנו לבחון את מערכת היחסים שיש לנו עם אובייקטים של עונג והנאה. מדיטציה מזמינה אותנו לחקור את המקומות שבהם אנחנו נאחזים בהבטחה לעונג, נחמה, ביטחון או הקלה,ולראות את הריקות שבהם, את החוסר-ממשות ואת התעתוע. היא מזמינה אותנו גם לחקור את הדחפים שלנו להגן על עצמנו, להתכווץ, לתקוף, לשים מחסומים וחומות; גדרות תיל וזקיפים חמושים שמפטרלים לנו סביב הלב. עד כמה באמת אנחנו רוצים לצאת לחופשי?
משל ישן שמיוחס לאפלטון מספר על מערה שבה חי אסיר. שנים עברו ויום אחד הוסרו האזיקים והשלשלאות והאסיר הוזמן לצאת לחופשי. אבל האור בחוץ היה בוהק מדי, והאסיר העדיף את הנוחיות המוכרת של הצללים שעל קירות המערה. לפעמים למרות שדלות התא נפתחות לרווחה – האסיר שבתוכנו בוחר לא לברוח.
למרות זאת, אני מאמינה שבכולנו מפעמת הכמיהה לחופש. בוב דילן כתב על הכמיהה הזאת בשנות ה-60 בשירו:
"אני רואה את אורי זורח
מהמערב אל המזרח,
בכל יום, בכל יום
אני אצא לחופשי."
ד"ר סטיבן פולדר, המורה הבכיר והאב הרוחני והמעשי של עמותת 'תובנה', אומר: "כל רגע יכול להיות בית-סוהר או בית-המקדש." כל רגע יכול להיות רגע של כיווץ או של התרחבות; של שליטה או של הרפיה ושחרור; של שיעבוד פנימי או רגע מקודש של התעוררות. האם אנחנו יכולים להתעורר אל הרגע? ואם נתעורר אל הרגע – מה נבחר: בית-סוהר או בית-המקדש?
והאם יש לנו הכלים המתאימים לזהות, לראות ניכוחה, לדעת להבחין ולהפריד, לבחור בתבונה, לצאת "נגד הזרם" של ההתניות וההרגלים, של המוכר והבטוח, להעיז ולקפוץ אל הלא-ידוע והלא-נודע? האם רובנו לא בוחרים, שוב ושוב, יום אחרי יום, להישאר בין קירות המערה המוצללים והבטוחים?
האם אין אנחנו "מאולפים להיות אובססיביים ממש בכל הנוגע לרעיון הביטחון", כדברי המורה הרוחנית והפעילה החברתית וימאלה טקר: "המחר מטריד אותנו הרבה יותר מאחריותנו על היום, על עכשיו. מעולם לא העזנו לחבוק את החיים במלוא יופיים הכביר והנורא. כמו בני כל הדורות שלפנינו, אנו מסתפקים בהנצחה של חלקי-חיים – במציאת מקומות מסתור בהם אנו חשים בטוחים מבחינה רעיונית ומוגנים מבחינה רגשית."*
אם השלום מתחיל בתוכי, גם האלימות מתחילה בתוכי. עלינו לחפש בתוכנו את המקור, הגורם והפתרון לאלימות, לרכושנות ולפחדים שלנו, עלינו "להעמיק חקר אל תוך נפש האדם ולגלות היכן מסתתרים שורשי האלימות." טוענת וימאלה טאקר. "עד שלא יעלה בידינו למצוא אותם – כמו גם את שורשי השאפתנות והקנאה – לא נוכל למצוא את דרכנו אל מחוץ למהומה. חשיפת השורשים עצמם הכרחית."
בפגישה שלנו השבוע אמר לנו מחמיד: "אם אתה כועס – אתה אוכל לעצמך את הלב. אם אתה שמח – בסוף תבכה. הכי טוב תהיה רגוע." בתוך נפש האדם המסוכסכת, המתגוננת והכוחנית נמצאות התשובות לקונפליקטים האנושיים ברמה האישית, הבינאישית והמדינית-גלובלית. זהו אותו מנגנון עצמו. הגבולות המפרידים בין האישי לפוליטי מטשטשים, כאותה אמרה פמיניסטית ידועה, והופכים את חקירת המנגנון הזה לציווי אישי וחברתי, פרטי וקולקטיבי. "שורש הבעיה נעוץ בנפשו של כל אדם ואדם, משום שהחברה מורכבת מיחידים." אומר המורה הרוחני קרישנמורטי, " אם כל אדם יתחיל להשתנות – תשתנה גם החברה."
כשאני יושבת על הרצפה מכוסת המזרונים עם האסירים "שלי" כשעיני כולנו עצומות ואנחנו מתבוננים בנשימה – מה מפריד ביני לבינם? במה אני שונה מהם? גם אותי פוקדות מחשבות של כעס, תוקפנות או נקמנות – מה גרם להם לחצות את הקו הדק אבל הנחרץ והמשמעותי שמפריד בין מחשבה אלימה לפעולה אלימה? האם בנסיבות אחרות ועם התניות אחרות הייתי פועלת כמוהם?
התשובה נמצאת בנפש האדם, בתודעה. בתודעה שלנו טמון זרע הגדלוּת, זרע הבודהאיוּת, זרעי היופי והמסתורין והפוטנציאל העצום והכביר לעשות שינוי, לבחור, להתעורר. לבחור להתעורר. להיות מי שהולכים "נגד הזרם", כדבריו של הבודהא, מי ש"רק אבק דק מכסה את עיניהם." לבחור בחופש, כנגד כל הסיכויים, להעז לעזוב את קירות המערה הבטוחים והמוכרים, ולהאמין שיש באפשרותנו לחיות חיים ערים, חיים של חופש פנימי. למעננו ולמען הסובבים אותנו.
"חופש פנימי הוא אחריות חברתית," אומרת וימלה טאקר, "עלינו לחקור את המחשבה ואת נפש האדם לא למען עצמנו בלבד, אלא כאקט של חמלה למען הגזע האנושי כולו."
אבא שלי שרד את השואה כנער בן עשרים, כשכל בני משפחתו נרצחו. הוא איבד את אמונתו באל, אבל לא באדם. הוא הנחיל לי את האמון והאמונה בטוב האנושי, גם אם לעיתים הוא קיים כפוטנציאל בלבד. מימי ילדותי מלוות אותי מילות השיר האלמותי של טשרניחובסקי:
שחקי שחקי על החלומות,
זו אני החולם שח.
שחקי כי באדם אאמין,
כי עודני מאמין בך.
כי עוד נפשי דרור שואפת,
לא מכרתיה לעגל פז,
כי עוד אאמין באדם,
גם ברוחו, רוח עז.
עם האמונה הזאת אני נכנסת לכלא כל שבוע, יושבת עם האסירים "שלי" על הרצפה ומנחה את כולנו לעצום עיניים, להרפות את הגוף ואת הנפש, ולהתבונן בנשימה. את יום הולדת 50 שלי חגגתי לפני שבוע בכלא. האסירים שלי ואני בירכנו זה את זה שנשתחרר בקרוב. "מה כתוב בקעקוע שיש לך על היד?" הם מתעניינים. "שחרור, ליבריישן," אני עונה. "הגעת למקום הנכון!" הם צוחקים. כולנו הגענו למקום הנכון. מי ייתן וכולנו "בכל יום, בכל יום" נצא לחופשי.
*מתוך מאמרה "להתעורר למהפכה המוחלטת" המופיע בספר 'בוקר טוב עולם' של שי טובלי, בהוצ' ידיעות אחרונות.