לכן נשמור אותה בספר הזה בשפה המקורית. זאת מכיוון שסמאדהי כולל יותר מאשר רק שמירה של תשומת הלב מקובעת על אובייקט, תוך הסחת דעת מזערית בלבד. ובוודאי שהמשמעות אינה בהכרח מיקוד מרחבי צר של התודעה על שטח קטן. במקום זאת נדגיש כאן שמה שמאפיין מצבים של סמאדהי זו מידה מסוימת של איסוף ואחדותיות של תודעה וגוף בתחושה של רווחה נפשית. בכל מצב כזה נכללת גם מידה מסוימת של הרמוניזציה של האנרגיות הפנימיות בתודעה ובגוף. אי לכך, יציבות התודעה היא רק חלק אחד מזה.
אחדותיותכזו של רווחה נפשית יכולה להגיע בדרכים רבות. בספר הזה אנחנו נכלול במשמעות של סמאדהיהן את המצבים שעולים באמצעות מיקוד תשומת הלב באובייקט אחד, כמו גם את אלו שעולים באמצעות דרכי התבוננות של תובנה. נכלול גם את המצבים שבהם תשומת הלב ממוקדת באופן צר על אובייקט אחד, ואת אלו שבהם המודעות פתוחה יותר. עם זאת, פרק זה חוקר בראש ובראשונה מספר היבטים כלליים יותר של התרגולים שכן כרוכים בשמירת תשומת הלב על דבר אחד (לדוגמה, נשימה, מטא, או גוף)) כדרך לפיתוח סמאדהי.
ולמרות, כפי שעשה הבודהה, שאנו ודאי יכולים לשרטט טווח של מצבי סמאדהי נבדלים זה מזה (הג'האנות), 
נעדיף לראות זאת בהקשר הנוכחי בתור רצף: של עומק המדיטציה, של רווחה נפשית, של אי-הסתבכות ושל עידון התודעה. בין התועלות האחרות המתאימות למטרתנו, יש בכך גם הפחתת הסיכון שהיחס לתרגול יהיה כרוך ביותר מדי תהיות האם למתרגל/ת 'יש את זה' או 'אין לה את זה', האם היא 'מצליחה' או 'נכשלת', האם היא 'בעניינים' או 'מפספסת'. במקום להתייחס לתרגול הסמאדהי במונחים של מדידה או השגה של מטרה מסוימת, בדרך כלל הרבה יותר מועיל, יותר טוב-לב, ופחות מוביל לניכור עצמי, לתפוס זאת כאכפתיות, ודאגה ללב ולתודעה – גם בהווה וגם לאורך זמן.
ברכות הסמאדהי
בלימוד שהעביר הבודהה, לא נראה שהוא היה מודאג יותר מדי מהאפשרות של היצמדות לסמאדהי. לעומת זאת הוא שם דגש רב על התפתחות הסמאדהי והרווחה הנפשית שהוא מביא, כיסוד חשוב בדרך התרגול האינטגרטיבית שהוא לימד, בהצהירו למשל:
יש לשאוף לסוג זה של עונג, צריך לפתחו, צריך לטפח אותו; אין לפחד ממנו.[1]
במיוחד הוא הדגיש כיצד סמאדהי תומך בהעמקה ובהבשלה של תובנה. לדבריו, מתרגל המיומן בסמאדהי,
יכול לנתץ את ההימאליה, מלך ההרים, שלא לדבר על אשלייה מעוררת רחמים (אויג'א).[2]
ההתפתחות של סמאדהי, הוא לימד, מניעה אותנו בכיוון של השחרור:
ממש כמו שנהר הגנגס זורם אל האוקינוס, נשפך אל האוקינוס, נוטה כלפי האוקינוס, כך גם [המתרגל] שמטפח ומפתח... [מצבי סמאדהי] ... זורם... נשפך... ונוטה כלפי ניבאנה.[3]
מקומו של סמאדהי בדרך, וביחס לתובנה, אינו פשוט 'חידוד' של התודעה כדי שהתופעות ייראו בבהירות ובפירוט גדולים יותר. כפי שכבר אמרנו, תובנה אינה עניין של ראיית פיסות קטנות יותר ויותר של 'המציאות'. בראש ובראשונה היא צריכה להתייחס ולפתוח את ההבנה שלנו לגבי ריקות, הבנייה והתהוות מותנית. ללא ההבנות הללו, כל תובנה נשארת למעשה מושרשת באשליית יסוד. ככל שאנחנו צוברים יותר ניסיון, כך אנו מוצאים שלמעשה יש דרכים רבות שבהן סמאדהי תומך בדרך ובפריחה של תובנה. כמה מהן אינן ברורות מיד. ובכל זאת, הן משמעותיות לאין שעור.
הביטחון ביכולת להרפות
מחויבות לסמאדהי עשויה, בין יתרונותיה הרבים, להכניס 'עסיסיות' מסוימת לתרגול ולחיים, וזה יכול לספק משאב חיוני להזנה מעמיקה ובריאה. הרווחה הנפשית שהוא מכיל עשויה להיות בעלת חשיבות מכרעת במיוחד. לפעמים קורה למשל, שאנחנו יודעים שמוטב היה לשחרר היאחזות לא מועילה, אבל פשוט איננו יכולים. יתכן שבמידה מסוימת אנחנו נואשים ואיננו מסוגלים לדמיין שנוכל להסתדר בלי הדבר הזה שבו אנו נאחזים. יתכן אפילו שבאופן בלתי מודע אנחנו מודאגים מכך ששחרור הדבר הזה ישלול מאתנו את מה שאנו מאמינים שאנו זקוקים לו למען אושרנו ואפילו להישרדותנו. לעומת זאת, אם תהיה לנו גישה ונוכל לפתח מאגר של רווחה פנימית עמוקה, יהיה זה הרבה יותר קל לשחרר את מה שאינו כל כך מועיל. אנחנו מרגישים שיש לנו מספיק, ולכן השחרור אינו מפחיד כל כך.
בטווח הארוך, טבילה חוזרת וסדירה ברווחה נפשית שכזו, תומכת בהופעה של ביטחון יציב ואמיתי. אנחנו מגיעים לידיעה, מעבר ספק, שאושר הוא אפשרי עבורנו בחיים האלו. מכיוון שאושר עמוק זה שאנו חווים נובע מתוכנו, אנחנו מתחילים לחוש פחות פגיעים ופחות תלויים בחוסר הוודאות של התנאים החיצוניים המשתנים. אנחנו עשויים גם להיווכח שטעימה תכופה יחסית של רמה מסוימת של סמאדהי עוזרת לביטחון שלנו בדרך להיות הרבה יותר מגובש ויציב. רכישת ביטחון בדרכים הללו, ישפיע עמוקות על תחושתנו לגבי החיים שלנו והפוטנציאל הגלום בהם, מבלי להפוך אותנו למרוחקים.
למרות שזה בהחלט עלול לקרות, נסיוני בתרגול ובהוראה מלמד שהיתקעות בתחושות של אושר עילאי ושלווה היא נדירה... יותר מהיותו מקור להיאחזות, סמאדהי תומך במידה רבה בשחרור ובאי-היאחזות בחיים שלנו בכללותם.
אינספור מתנות מעבר למדיטציה
למעשה, היינו יכולים למנות מלוא החופן של ברכות אפשריות שסמאדהי יכול להביא, הנובעות מהתרגול, וזאת הרבה אחרי שמסתיימים ישיבת המדיטציה או הריטריט. מנוחה עמוקה והתחדשות של ההוויה כולה, החלמה רגשית (ולפעמים גופנית), חיוניות, פתיחת האינטואיציה, עוצמה רגשית שיש בה גם גמישות,הרחבה של קיבולת הלב ושל הזמינות שלנו לאחרים, יציבות של האנרגיה ושל המחויבות לשירות וליצירתיות – כל אלו ויותר, הם חלק מהטווח הגדול של התועלות ארוכות הטווח שסמאדהי יכול להציע למכלול החיים שלהאדם. באופן כללי, ככל שנמצא דרכים לטפח את האיכות הזו של סמאדהי, כך ניווכח שהיא מזינה אותנו באופן עמוק ורחב בחזרה.
חשיבות הסמאדהי לתרגולי תובנה
בין הסוגים של תרגולי תובנה שנחקור, יש גם מספר איכויות שהסמאדהימביא לצ'יטה (citta – לב/תודעה) שהן בעלות ערך מיוחד, וכמעט אי אפשר בלעדיהן. אחת שבה כבר הבחנו בברור, היא האפשרות למיקוד יציב יותר של התודעה על מה שאנו בוחרים להתמקד. תקופות שבהן יש מידה מסוימת של תשומת לב יציבה הן חיוניות להתבוננות עמוקה ולראיה בהירה. קל יותר לחקור דבר מה שניצב ללא תזוזה בראיה שלנו. (עם זאת, כפי שנסביר מיד, יציבות זו אינה נוצרת רק באמצעות החזקת התודעה על אובייקט יחיד).
אבל יש תכונות אחרות, אולי פחות ניכרות באופן מיידי, שסמאדהי יוצר. ראשית, כפי שציין הבודהה, בתודעה אשר פיתחה מידה מסוימת של סמאדהי, יש יותר גמישות. היא מסוגלת להתבונן בדברים בדרכים שונות, קל לה יותר ללמוד ולפתח גישות ותרגולים חדשים, והיא יכולה לנוע ביניהם בזריזות רבה יותר.
שנית, הספקטרום של העמקת הסמאדהי הוא גם הספקטרום של העמקת העידון של ההכרה. לכן, ככל שסמאדהי מתפתח, הוא מאפשר לנו לראות ולעבוד עם רמות הרבה יותר עדינות של הבנייה והתהוות מותנית.
שלישית, תחושות הרווחה של הגוף ושל ההכרה הקשורות, במידה מסוימת, לסמאהדי, מניבות פירות נוספים בנוסף לאלו שכבר הוזכרו. ככל שסמאדהי מתפתח, תחושות של אושר, שמחה, סיפוק ושלווה, של יציבות שקטה, מרחב וחופש, שבאות והולכות, יכולות להיות מעודנות ועמוקות. מה שנלווה אליהן בדרך כלל היא גם תחושה מסוימת של חום רגשי, אהבה או רכות שכל ההוויה רוויה בה. כל זאת, לפי כל קנה מידה, עוזר בדרכים רבות לתובנה. רחוק מהיותההתענגות בלבד – החשיפה לתחושות האלה, השהות הרוויה בהן והנגישות שלהן – מספקות לצ'יטה סוג של "ריפוד" שהוא בדרך כלל חיוני ככל שמעמיק תרגול התובנה.
תועלת אחת מאד משמעותית היא בכך שה"רכות" של איכויות לב שכאלו עוזרת למנוע מתרגול התובנה להפוך ל"פריך ואינטנסיבי מדי, ולאנרגיות להפוך לבלתי מאוזנות באופן שאינו מועיל. זה די שכיח שמתרגלת השקועה בתרגולי תובנה עוצמתיים תגלה, למשל, שהגוף מתחיל להיטלטל מעט באופן שאינו מועיל ברגעים של תובנה עמוקה. בדרך כלל קל לטפל בכך באמצעות התחברות, ואחר כך הזמנה פנימה, של כמה מהאיכויות המרככות הזמינות במצבים עמוקים של סמאדהי. (עם התרגול, מיומנות כזו נרכשת בקלות יחסית). אז תרגול התובנה יכול להימשך באותה העוצמה, ולמעשה להתקדם, בתוך מרחב פנימי שהוא תומך יותר.
רווחה-נפשית זו, בנוסף, עשויה להיות שימושית לאין שעור כמשאב, אם מתעורר פחד במצבים עמוקים ובלתי מוכרים של ההכרה. היא יכולה לעזור לפוגג את הפחד. היא יכולה גם לעזור לספק תחושה חשובה, אף כי ארעית, של מקום בטוח ואמין שניתן לשהות בו. הרווחה הנפשית עשויה להיות שימושית לעיתים, בהקשר של ראייה מעמיקה של ריקות, כשישנטייה לפרשנות או לתחושה של חוסר משמעות. ואז, באופן טבעי, היא תטה את התודעה להשקפה יותר מאוזנת, תומכת ובת קיימא, שמונעת מהנטיות החבויות או מאי-ההבנות מ"לצבוע" את תחושת הריקות בצבעים עגמומיים.
התייחסות נבונה לתרגול סמאדהי
כל השיקולים הללו יחדיו מראים כיצד הסמאדהימצייד את הצ'יטה (לב- תודעה) ופותח עבורה אקלים פנימי התומך מאד בחקירה. כאשר נכנסים למדיטציה, חשוב שנזכור זאת מכיוון שזה ינחה גם את גישתנו כלפי תרגול שלסמאדהי. והגישה היא תמיד חשובה.
כל כך הרבה כבר טופח: לראות את התמונה הגדולה
כאשר משקיעים זמן ומאמץ בעבודה סבלנית על הסמאדהי, מתרחש הרבה יותר ממה שאנו מזהים באופן מיידי.בקלות רבה מדי אנחנו יכולים להסתבך במדידת העליות והמורדות של מיקוד התודעה, ולהחטיא את התמונה הגדולה יותר של מה שאנחנו מטפחים. זאת, כי אפילו לפני שמתעוררת רווחה נפשית כלשהי או יציבות גדולה של קשב, מתחזקות ומתפתחות איכויות יפיפיות ותמיד מועילות, כגון: סבלנות, התמדה, ותשומת לב, כמו גם סוג של 'שריר' או כוח של תודעה שגדל בהדרגתיות ככל שחוזרים שוב ושוב לנושא המדיטציה שלנו. יש לקוות שבנוסף אנחנו גם מטפחים גישה של טוב-לב כלפי התודעה שלנו, וגם מוחקים בעדינות את ההרגל של שיפוט עצמי. זרעים אלו גם הם נזרעים, ויתכן שכל האיכויות הללו הן משמעותיות בתמונה הגדולה של התרגול שלנו, בדיוק כמו כל איכות אחרת שדנו בה. מודעות ותזכורת עצמית לגבי התמונה הגדולה, שכוללת את מה שמטופח בתרגול, לפני ישיבת מדיטציה פורמלית, וכאשר את עובדת עלסמאדהי, יכולות להיות מאוד מועילות בשמירת הצ'יטה קלילה ורווית השראה, ולמניעת הלחץ או היובש שמגיעים כאשר ההשקפה על התרגול מתכווצת באופן כלשהו.
טיפוח היסודות שתומכים בסמאדהי
אמרנו שסמאדהי תורם משמעותית לאושר שלנו ולרווחתנו בחיים. אבל חשוב להכיר גם בעובדה שסמאדהי בעצמו תלויבאושר. מלבד במקרים נדירים ובדרך כלל לזמן לא ארוך, אנחנו לא מסוגלים להכריח את התודעה להיות בדממה. התהליך מקבל יותר סיוע,כאשראנחנו לוקחים אחריות על רמה מסוימת של רווחה נפשית, וזו יכולה לשמש כבסיס להתפתחותסמאדהי. לכן, בריטריט או מחוצה לו, מאוד יועיל להקדיש תשומת לב מסוימת לטיפוח, ככל האפשר, של סוגי היסודות התורמים לאווירה שתומכת בתהליך המתמשך של העמקת תרגול הסמאדהי.
מדובר באיכויות כמו:
● טוב-לב פנימי וחיצוני
● מידה מסוימת של פשטות
● רמה של קבלה, חיבור, ופתיחות ליופי וגם לטבע
● אהבת הדהרמה
● הערכה והכרת תודה לכל מה ולכל מי שסביבך ותומך בתרגול שלך
במבט ראשון, כל אלו עלולים להיראות כלא רלוונטים, אבל כולם מזינים את הצ'יטה באופן עמוק. אכפתיותותמיכה באיכויות ובגישות הללו, חשובות, מכיוון שהן הכרחיות לטיפוחסמאדהי. בוודאי שאין זה עניין של פשוט 'לנסות חזק יותר'.
משחקיוּת והתנסות הן מפתח
איחוד זה של תודעה וגוף הוא אמנות. ככזה, זהו בחלקו גם מיומנות שאפשר לפתח, בדיוק כמו שלמדנו את מיומנות ההליכה, קשירת שרוכי הנעליים שלנו, קריאה וכתיבה או נגינה בכלי מוזיקלי. אם אנחנו בוחנים איך אנחנו כבני אדם רוכשים כל מיומנות שהיא, ניתן לראות שאופן ההתנהלות שלנו בהקשר הזה עושה שינוי גדול. אפשור ועידוד איכויות של משחק ושל התנסויות במהלך התרגול הם חיוניים ומחיים. אני לא יכול להדגיש זאת יותר מכך. בדרך כלל, זוהי הדרך שבה אנחנו לומדים בצורה הטובה ביותר כבני אדם, וזה מה ששומר על הדברים מלהפוך לנוקשים וכבדים.
גישה חכמה למכשולים
היבט מרכזי בהתקדמות התרגול, ובמיוחד שלסמאדהי, הוא היחס שלנו ל'חמשת המכשולים' – תשוקה לעונג חושי, זדון או סלידה, קהות וליאות, אי שקט ודאגה, וספק. בנוסף ללימוד השימוש במגוון של נוגדנים למאפיינים הייחודיים שלהם, עלינו גם לפתח סוג של חוכמה בהשקפתנו וביחס שלנו כלפיהם באופן כללי.
בין אם אנחנו מתרגלים בריטריט או מחוצה לו, אנחנו יכולים להבחין במשך הזמן, שמכשולים נוטים להופיע ולחלוף בגלים. אף כי כוחם ושכיחותם אכן פוחתים עם הזמן, ההחלשותהזו עדיין נמשכת עם עליות ומורדות. עלינו לצפות להופעות ולהיעלמויות הללו. אם אנחנו מאמינים שזה צריך להיות אחרת, אזי גל של מכשולים הינו הרבה יותר מטריד מכפי שהוא צריך להיות, מכיוון שאז הוא מתפרש כאומר משהו על הצלחת התרגול, או גרוע מכך, כאומר משהו עלינו ועל הערך העצמי שלנו. זה תרגול ללמוד לא לקחת את המכשולים באופן אישי,להרפות מכל הערכה עצמית שאנחנו עלולים להצמיד להופעה שלהם, ולהזכיר לעצמנו שכל מה שנוכחותם אומרת הוא שאנחנו עדיין בני אדם. (הבודהה הצהיר שהם לא נעלמים לחלוטין עד להתעוררות מלאה). לימוד זה לוקח זמן בדרך כלל, אבל שווה זאת לאין שיעור.
יתר על כן, אם לא שמים לב, ההרגל של רוב האנשים הוא להיסחף עם נקודות ההשקפה של מכשול במידה והוא נוכח בתודעה. אנחנו מאמינים במה שהן אומרות, ב'גירסה' שלהן לגבינו ולגבי העולם. זה כאילו שהמכשול הוא כמוזרע עם קרסים זעירים, והקרסים האלה מחפשים משהו, כל דבר שהוא, כדי לשקוע לתוכו ולינוק ממנו למחייתם. כאשר הם מוצאים משהו כזה הם יכולים לצמוח,ואיתם צומחת גם כל התסבוכת של המכשול והדבר שבו נעוצים הקרסים גדל אף הוא. זה הופך ל'עניין' עם נצרים, שרשים, ענפים של סיפורים, תגובות ופרספקטיבות– כל אלו גדלים, מתפשטים, ומזינים את ה'עניין'. התודעה נתפסת ומסתבכת בסיפורים אותם המכשולים נוטים להגדיל או לגלגל הלאה, וכך היא נלכדת בקלות ברשת מזיקה של ריבוי מחשבות (פפנצ'ה) שנטווית סביבה. יחד עם זאת, עם הזמן אנחנו לומדים לזהות את דרכיהם הערמומיות של המכשולים ואנחנו יכולים שלא להיסחף איתם עד כדי כך. אנחנו מבינים את המתרחש והרבה פחות קונים את נקודות המבט שלהם. כך מצטמצמת מאד ההשפעה שלהם כאשר הם בכל זאת עולים.
חיוני להפנים שמחויבות לטיפוח סמאדהי דורשת בהכרח עבודה עם המכשולים. למעשה, זה מה שיחשוף אותם וישפוך אור עליהם ועל הדרכים שבהן אנחנו מתפתים ונלכדים על ידם, לפעמים יותר מאשר מה שתרגול פשוט של תשומת לב יעשה. לכן, זה נותן לנו את ההזדמנות ללמוד, בדרך כלל בהדרגה, את שתי הגישות הנבונות שבהן דנו קודם: לא לקחת את המכשולים באופן אישי, ולא להאמין לנקודות המבט שלהם. אפילו אם לתרגול הסמאדהילא היו שום יתרונות אחרים מעבר לכך, עדיין התועלתבו תהיה רבה מאוד. זאת מכיוון שמכשולים עולים לא רק במהלך מדיטציה פורמלית; אלו הם מצבים שמשפיעים על חיינו ועל רווחתנו הנפשית בכל יום. ואם אנחנו יכולים להחזיק בעמדה ששואלת תמיד, ולא משנה מהם התנאים, "מה אני יכול/ה ללמוד כאן?", פרקי הזמן של המכשולים בתרגול הסמאדהיעשויים להיות יקרי ערך כמו פרקי הזמן בהם אנחנו מרגישים טוב. כפי שנראה בהמשך הספר, אפילו המכשולים חיוניים לתובנה אל תוך הריקות.
[1] מג'הימה ניקאיה (אוסף הדרשות הבינוניות) 139.
[2] אנגוטרה ניקאיה (אוסף הדרשות הממוספרות) 6:24.
[3] סמיוטה ניקאיה (אוסף הדרשות המחוברות) 53:7.
תרגום: יצחק גלס
מקור: מתוך הספר Seeing That Frees. באישור Hermes Amara Publications ©
תורגם במסגרת פרויקט פעם בשבוע של בודהיזם בישראל.