חלווה גזר

אולי כל הסיפור מתחיל ונגמר במילה אחת. בתיה. המאמא עם הלב הענק שארגנה וניצחה על המטבח בריטריט האחרון עם מרסייה רוז, ריטריט מֶטָה ואוּפֶּקָה: עשרה ימים של אהבה והשתוות הנפש, ריטריט שבמקביל אליו התחוללה התנהלות ביקום עשיר ביותר- הבישולים של בתיה.

קבוצה נבחרת של אנשים שלא הבינו בימים הראשונים של גודל המזל הטוב שנפל בחלקם כשבתיה החליטה לנהל את המטבח, עמדו המומים משהו ביום הראשון נוכח שפע המנות שהלך ותפס מקום על שולחן ההגשה.

הימים נקפו ותרגול המֶטָה הלך והעמיק, הלך והתרחב, המשיך והקיף את כל היקום כולו, ויחד איתו וכביטוי ישיר שלו, הבישולים ויכולת היצירתיות וההמצאה של בתיה נסקו לשיאים חדשים.

משתאות רומי העתיקות לא חוו שפע כזה, מגוון כזה של צבעים, ריחות וטעמים. היוגים ההמומים התעשתו די מהר, יש לציין, וקצב הריטריט הוכתב, חד משמעית, לפי הארוחות. הציפיה הדרוכה בשעות שקדמו להן, הרגעים שהלכו והתקרבו, הריחות המשכרים שבקעו מהמטבחון הקטן בתובל והוו אתגר של ממש לתירגול החצי השני של הריטריט- השתוות הנפש, איזון נייטרלי ושליו נוכח כל מה שעולה בדמיון.

והמציאות, גם כאן, עלתה על כל דמיון. בתיה הלכה על זה בגדול, ואיתה צוות המטבח המעריץ שנשבע ללכת אחריה לכל ריטריט מעתה ועד עולם. בניצוחה של בתיה הצוות הפיק את המעדנים הבלתי סבירים ביותר- אננדי : חלות לשבת, ריבת תפוחי עץ ואגסים, חרוסת מטחינה, סילאן ואגוזי מלך, מקלוני סולת פריכים כתוספת למרק, וממרח ירוק מפול, כוסברה ופטרוזיליה. אביבה: קובה מקציצות כרוב, רטבים צרפתיים לסלט, כופתאות עדשים שחורים ברוטב דלעת ועלי קארי טריים, רוגלך תפוחים וקינמון ושטרודל תפוחים עשיר, ודניאל, שהיה גם אחראי על השמות: פסטת "קונצ'יליאני קון מודיטה", מטבוחה חריפה, ירקות מוקפצים אה-לה-דוגן וחומוס אבו גוטמן.

נורית המנהלת נשבעה שהיא לא מגיעה יותר לריטריטים שבתיה מבשלת בהם. קרבות נואשים בני שנים מול קילוגרמים עקשניים הובסו באחת, בתבוסה צורבת.

כשהבטטות הוגשו מהבילות מהתנור, עוטות חריצים שבכל אחד מהם נדחפו באלגנטיות פלחי שום, חמאה הולנדית ובזיליקום טרי, כשמלח גס זרוי על הכל, גם היוגים התחילו לפתח טעם אנין משהו. בתוך ענני השתיקה יכולת לשמוע בירור את קולות המיצמוץ, אנחות שביעות הרצון והמחשבות על ארוחות יום המחר.

שימי נפרדה ממני לשלום בחיוך שבע של ידידות חמה בתום חלק המֶטָה בריטריט- "את לא מאמינה מה הולך פה עם האוכל. טוב, תגלי לבד...תהני..."

כשהבארפי הוגש בתום יום מדיטציה יחד עם הצ'אי המסורתי, אפילו מרסייה חשבה שהיא חולמת. בארפי, שתדעו, הוא מעדן שבעבורו אני עצמי חציתי חצי מיבשת הודו, הכל למען חלב שבושל כל הלילה על אש קטנה עם שפע של סוכר, המניב ממתקים שאי אפשר לעמוד בפניהם. אני , בכל אופן, מעולם לא יכולתי. והריטריט הזה לא היה יוצא דופן.

"אה, אני סתם משחקת", אמרה בתיה שהתשואות לה זכו המעדנים שיצאו אחד אחרי השני מהמטבחון הקטן הביכו

אותה. הפתקים לא אחרו להופיע, והכילו תשבחות דומעות, הבטחות ותחנונים מלא החופן, שרבים מהם נשאו את המסר- "בבקשה-בבקשה-בבקשה אפשר לקבל את המתכון לדבר המשגע הזה"?

בכל פעם כזאת בתיה פקחה זוג עיניים תמהות נוכח המשאלה המשונה. "אין לי מושג איך מכינים את זה. פשוט אילתרתי", היתה התשובה הקבועה.

ביום האחרון, כשקולקטיבית (ובלי לרדת לפרטים) זכתה הקבוצה כולה יחד ב 50 ק"ג עודפים התחילה גם בתיה להראות סימני שבירה. "אני יודעת מתי אני מתעייפת, היא הסבירה לנו. במקרה הזה הסימן שלי היה כשהצלחתי לשרוף את החלווה גזר".

כן, נראה שהגיע הזמן לסיים.