ספרים רבים מנסים להשיב על השאלות האלה, אבל אם נבדוק את הקאנון הפאלי – התיעוד המוקדם ביותר שקיים של תורת הבודהה – לא נמצא שום התייחסות אליהן. למעשה, במקום היחידי שבו הבודהה נשאל ישירות האם יש או אין אני, הוא סירב לענות. כאשר הוא נשאל מאוחר יותר מדוע הוא סירב לענות, הוא אמר שלהחזיק בדעה שיש אני או שאין אני, משמעותו להיכשל בסוגים הקיצוניים ביותר של השקפות שגויות, אשר הופכות את תרגול הדרך הבודהיסטית לבלתי אפשרי. משום כך, מוטב להניח את השאלה הזאת בצד. על מנת להבין מה אומרת השתיקה הזו על המשמעות של אנטה, עלינו לבחון תחילה מה לימד הבודהה על איך יש לשאול שאלות ואיך לענות עליהן, וכיצד לפרש את תשובותיו.
הבודהה חילק את כל השאלות לארבע סוגים: שאלות שמצדיקות תשובה קטגורית (כן או לא); שאלות שמצדיקות תשובה אנליטית, שמגדירה ומסייגת את מונחי השאלה; שאלות שמצדיקות שאלה נגדית, ומחזירות את הכדור למגרש של השואל; ושאלות שמן הראוי להניחן בצד. הסוג האחרון מתייחס לשאלות שאינן מובילות לקץ הסבל והמצוקה. התפקיד הראשון של מורה שנשאל שאלה הוא להבין לאיזה מן הסוגים היא שייכת, ואז להגיב בדרך המתאימה. כך לדוגמא, אתה אינך עונה בכן או לא לשאלה שיש להניחה בצד. אם אתה האדם ששואל את השאלה ומקבל עליה תשובה, עליך להחליט באיזה אופן אתה מפרש את התשובה. הבודהה אמר שישנם שני סוגים של אנשים שמסבירים את תורתו בצורה שגויה: אלה שמסיקים מסקנות מאמירות שאסור להסיק מהן, ואלה שלא מסיקים מסקנות מאמירות שמחייבות להסיק מהן.
אלה הם חוקי היסוד שעל בסיסם ניתן לפרש את לימודי הבודהה, אבל אם נבחן את הדרך שבה רוב הכותבים מתייחסים לדוקטרינה של אנטה, נגלה שהם התעלמו מהחוקים האלה. כמה מהמחברים מנסים להצדיק את פרשנות האין-אני, כשהם טוענים שהבודהה שלל את קיומו של עצמי נצחי או נפרד, אך פירוש הדבר הוא לענות תשובה אנליטית על שאלה שהבודהה הראה שצריך להניח בצד. אחרים מנסים להסיק מסקנות מכמה הצהרות בכתבים אשר מרמזות לכאורה שאין עצמי, אבל ניתן להניח די בבטחה שאם מנסים "לאלץ" את ההצהרות האלו להשיב על שאלה שיש להניחה בצד, מגיעים למסקנות שאין להסיקן.
לכן, במקום לענות "לא" על השאלה האם יש או אין עצמי – המצוי בזיקת גומלין או מתקיים בנפרד, נצחי או לא – הבודהה הרגיש שהשאלה הינה שגויה מלכתחילה. ומדוע? ללא קשר איך מותחים את הקו בין "אני" לבין "אחר", הרעיון של העצמי כרוך במרכיב של הזדהות-עצמית והיצמדות, ומשום כך גם בסבל ומצוקה. דבר זה נכון באותה מידה הן ביחס לעצמי שמצוי בזיקת גומלין ולא מכיר בשום "אחר", והן ביחס לעצמי נפרד. אם מישהו מזדהה עם כל הטבע, הוא כואב על כל עץ שנופל. הדבר נכון גם ביחס ליקום "אחר" לחלוטין, שבו תחושת הניכור וחוסר האונים עלולה להיות כל כך מתישה, עד שהחיפוש אחר האושר – האישי או זה של הזולת – הופך לבלתי אפשרי. כתוצאה מהסיבות האלה, הבודהה יעץ לא להתייחס לשאלות כמו "האם אני קיים?", או "האם אני לא קיים?", מכיוון שבאיזו דרך שלא עונים עליהן, הן מובילות לסבל ולמצוקה.
כדי להימנע מהסבל המשתמע משאלות לגבי "אני" ו"אחר", הבודהה הציע דרך אחרת לחלק את כל ההתנסויות שלנו: ארבע האמיתות הנאצלות של הסבל, מקורו, היפסקותו והדרך המובילה להיפסקותו. במקום לראות את האמיתות האלה כמשתייכות לעצמי או לאחר, הוא אמר, עלינו להכיר אותן בפשטות, כפי שהן בפני עצמן, באופן שאנו חווים אותן ישירות, ואז לפעול בהתאם למתחייב מהן. על הסבל להיות מובן, גורמי הסבל חייבים להינטש, יש להיווכח בהיפסקות הסבל, ויש לפתח את הדרך להיפסקותו. המחויבויות הללו יוצרות את ההקשר שבמסגרתו ניתן להבין את דוקטרינת האנטה באופן הבהיר ביותר. אם מפתחים את הדרך, שמורכבת ממוסר, מריכוז ומחוכמה מבחינה, להוויה של רוגע מיטיב, ומשתמשים בהוויה הרגועה הזו כדי לבחון את ההתנסויות שלנו במונחי האמיתות הנאצלות, השאלות שעולות בתודעה אינן "האם יש עצמי? מהו העצמי?", אלא "האם אני סובל בגלל שאני ניצמד לתופעה מסוימת? האם היא באמת אני, עצמי או שלי? אם זה גורם לסבל, אבל זה לא באמת אני או שלי, מדוע להחזיק בה?" השאלות האחרונות הללו מועילות מכיוון שהתשובות הישירות עליהן עוזרות לנו להבין מהו הסבל ולכרסם בהדרגה בהיאחזות ובהיצמדות – שאריות התחושה של ההזדהות העצמית – שגורמות לסבל הזה, עד שבסופו של התהליך נעלמות כל העקבות של ההזדהות העצמית וכל מה שנותר הוא חופש שאין לו גבולות.
במובן הזה, הלימוד של אנטה אינו דוקטרינה של אין-אני, אלא אסטרטגיה של לא-אני שנועדה להשיר מעלינו את הסבל באמצעות ההרפיה ממה שגורם לו, אשר מובילה לאושר הנעלה ביותר שאינו פוסק לעולם. בנקודה זו, שאלות לגבי עצמי, אין-עצמי ולא-עצמי נופלות אל הצד. כאשר יש חוויה של חופש כל כך טוטלי, היכן יש עוד מקום לדאגה ביחס למה שחווה זאת, או האם זה אני או לא?