כשחייתי בקוריאה כנזירה בודהיסטית במנזר זן, נהגנו לדקלם את הברהמהג'אלה סוטרה מדי חמישה עשר יום. כשהתחלתי להבין קוריאנית טוב יותר, נוכחתי לדעת שטקסט זה היה המקור לגישה החומלת שמצאתי במנזר, אשר השפיעה עמוקות על דרך התנהגותו של המורה שלי, מאסטר קוסן. בכל פעם שמאסטר קוסן פגש בעל חיים, הוא היה מלטף את ראשו, אם יכול היה, ואומר כמה מילים בקול רך. באחד הימים העזתי לשאול אותו מה אמר. הוא השיב שאיחל לחיה לעורר את התודעה של ההתעוררות. זהו החלק הארבעים וחמישה מהכלל המשני, אשר מעודד ומחזק את תלמידיו של הבודהה לעורר בקרבם תודעה חומלת בכל מפגש עם כל יצור חי ולאחל לו להיות משוחרר מסבל.
בקוריאה, בכל שנה, רבים מבעלי-הבתים מקבלים על עצמם מחדש את כללי המוסר של הבודהיסטווה. הנזירים והנזירות מתחייבים אליהם מחדש מדי חמישה עשר יום, כפי שציינתי. אין מתייחסים אליהם כאל חוקים ותקנות שמקבלים אחת ולתמיד ודבקים בהם לעד. מוקירים אותם כבסיס לגישה של חמלה כלפי החיים בכללותם. עם זאת, ישנה הכרה בכך שאדם הוא אנושי, מועד לטעויות ולחזרה להתמקדות בעצמו, כך שהוא זקוק לתזכורת חוזרת ונשנית לגבי אחד המרכיבים המהותיים של הדרך הבודהיסטית: חמלה.
הברהמהג'אלה סוטרה משמשת כטקסט האתי הבסיסי של הבודהיסטים הסיניים, הקוריאנים והיפנים באלף חמש מאות השנים האחרונות. עקרונות אתיים ניתן להחיל בשל סיבות שונות: כדי להתאים לאמות מידה חברתיות, מתוך פחד מפני עונש עתידי, מתוך אשמה על חטא ראשוני או מתוך חמלה כלפי החיים וכדי לעזור לחיים להתפתח ולצמוח. הטקסט הזה מראה לנו שהבסיס לחיים אתיים הוא חמלה ומודעות. יותר מעשרים ושניים מבין חמישים ושמונה כללי המוסר מתייחסים לחמלה ומכוונים להשגתה; מתוך הדרך שבה מנוסחים הכללים מתחייבת מודעות. מטרתם היא לגרום לנו להרהר על התנהגותנו ואיך היא עשויה להשפיע באורח שלילי ומכאיב על עצמנו ועל אחרים.
בשלב מוקדם בקוריאה, הבנתי והתנסיתי באופן מוחשי בקשר המהותי בין חמלה למוסר. לעיתים קרובות סיפרו לנו את הסיפור על הנזיר והפרעוש. כיצד בעבר הרחוק, כאשר נזיר היה מוצא פרעוש בתחילת החורף, הוא לא הוציא אותו החוצה, אלא שמר על חומו והאכיל אותו לאורך החורף ושחרר אותו רק בבוא האביב. בקיץ בקוריאה היו זבובים ויתושים, ואנו פיתחנו שיטה כיצד לתפוס אותם בעזרת כוס וגלויה ולשחרר אותם מחוץ לחדר. גילינו שאיננו מסוגלים להרוג אותם באופן מכוון, כיוון שידענו שגם הם חיים ורוצים להמשיך לחיות וגם הם חולקים את טבע הבודהה. הרגשנו שיש להם זכות לחיות ממש כמונו. זה בהחלט עשוי להיות קשה יותר במדינה טרופית.
רבים מכללי המוסר של הבודהיסטווה עוסקים בהימנעות מפגיעה, בין אם בעצמי, באחרים או בבעלי חיים. הכלל הראשי הראשון הוא 'הימנע מלקיחת חיים'. הוא מפרט באופן מדוקדק שיש להימנע מהרג בעצמך, לגרום לאחר לעשות זאת, להרוג באופן עקיף או ליצור את הגורמים, התנאים או את האמצעים להרג. זוהי רשימה מקיפה שמביאה אותנו להרהר בדרכים הרבות שבהן אנו עלולים לפגוע. ייתכן שנמנע מהרג של אנשים אחרים או של כל יצור חי, אך האם אנו פוגעים בהם בדרך אחרת כלשהי? ואם אנו פוגעים בהם, כיצד אנו עושים זאת? האם אנו עושים זאת בעקיפין כך שלא נחוש אחראיים לכך? האם אנו יוצרים תנאים ונסיבות הגורמים לפגיעה שלא לצורך? הכללים הללו מראים לנו שחכמה וחמלה מסייעות לנו להרהר במעשינו ובכוונותינו. זאת ועוד, הכלל מסביר מדוע עלינו להימנע מהרג, היות וחובתו של הבודהיסטווה היא לגלות תמיד חמלה לאחרים ולהוביל אותם אל השחרור.
ישנם מספר כללים בהם נבחנת משמעותה של הימנעות מפגיעה מתוך גישה חומלת. הכלל הראשי השלישי המעודד התנהגות מינית נאותה, מציין כי הסיבה לכך היא שהתנהגות מינית מעוותת, בלתי הגונה וחסרת אבחנה תגרום להיעלמות החמלה. תחת השפעתן של מחשבות או תחושות תאוותניות, האם ניתן להרהר במעשה החומל עבור כל המעורבים ברגע הזה? כלל זה מזכיר לנו: " חובתו של הבודהיסטווה היא להיות תמיד במצב תודעתי ההולם את טבע הבודהה ולהוביל אחרים אל השחרור באמצעות לימוד הדהרמה הטהורה".
הכלל המשני השלישי מעודד צמחונות, על בסיס ההבנה שאם מישהו יאכל את בשרם של בעלי חיים הוא יהרוס חמלה גדולה, טוב לב גדול ואת זרע טבע הבודהה. עד היום מנזרים בסין ובקוריאה הינם צמחוניים לחלוטין. כיוון שלבעלי בית עשוי להיות קשה יותר להיות צמחוניים נקבעו מידי חודש שישה ימים של צום או הימנעות מאכילת בשר, וכן שלושה חודשי התנזרות מיוחדים בהם יש להימנע מאכילת בעלי חיים.
הכלל הארבעה עשר עוסק בהדלקת אש לביעור שדות בזמנים מסוימים בשנה באופן שפוגע ביצורים חיים. בקוריאה, שדות המנזר מובערים רק בעיצומו של החורף, כאשר כל היצורים החיים שרויים בתרדמה ומצויים מחוץ לאזור הסכנה. הכלל העשרים מבקש מאיתנו להציל את חייהם של יצורים חיים ולשחרר את אלו שעומדים להיקטל. גם היום, בסין ובקוריאה, בודהיסטים נוהגים לקנות בשוק בעלי חיים כגון דגים וציפורים כדי לשחררם בטבע. בעבר הרחוק אף היו במנזרים הסיניים מתחמים נפרדים ורחבי ידיים לבעלי חיים שונים שנקנו והובאו על ידי אנשים פשוטים כדי שיסיימו את חייהם בסביבה שלווה.
בכללים העשירי והשלושים ושניים, בסעיף העוסק ביצירת אמצעים, סיבות ותנאים לפגיעה או להרג, מדובר על הימנעות מהחזקה או ממסחר בכלים המשמשים להרג כמו חרבות ואלות. פעם, במטבחו של תובע משפטי בקנדה, הוצג בפני האמצעי השכיח ביותר לעבירות פליליות באותו אזור: סכין מטבח! היתה זו חוויה מאירת עיניים עבורי. בידיו של אדם רודף שלום, סכין יכולה להיות מאד שימושית; בידיו של מישהו אחוז זעם, היא עשויה להיות מאד מסוכנת.
הכללים מציעים מבט גם על אחד המצבים הפסיכולוגיים והרגשיים המובילים לפגיעה: כעס. הכלל הראשי התשיעי דוחק בנו להימנע מלהיות כעסניים ווכחניים ומעודד אותנו להיות טובי לב ומלאי חמלה. הוא מצביע על כך שאדם עלול להתעלל בבעל חיים או אפילו להכות חפץ דומם מתוך כעס. נראה שבני אנוש לא השתנו הרבה מאז הזמן העתיק, שכן אנו עדיין עשויים למצוא את עצמנו בועטים בצמיג מכונית או חובטים במקלדת מחשב! הכלל המשני העשרים ואחד טוען אפילו כנגד השבת כעס תחת כעס ומעשי נקמה. כדוגמא, הוא מתייחס במפורש לביטויי כעס כלפי משרתים; בימינו, אלו עשויים להיות אנשים בתעשיית השירותים. מי לא התרתח והפך נקמני ובוטה למדיי אל מול נציג של תעשייה או ממשל? גם זה נחשב לזניחת התודעה החומלת.
גורם נוסף שנבחן בסוטרה המוביל לפגיעה הוא אלכוהול. נחשב חמור יותר למכור אותו (הכלל הראשי החמישי) מאשר לשתות אותו (הכלל המשני השני). הראשון מבין הכללים האלו מצביע על כך שאלכוהול גורם לביצוע פעולות שליליות ופוגעות. הוא עלול להוביל אנשים לבלבול, דבר המנוגד לחובתו של הבודהיסטווה לטפח חכמה קורנת בתודעתם של יצורים חיים.
הכללים הללו עוזרים לנו להרהר לא רק במה שפוגע, אלא גם בטיפוח פעילויות חיוביות ומועילות. הכלל השלושים ושלושה מבקש מאיתנו להציל אנשים מן הקשיים שלהם והכלל המשני התשיעי מעודד לטפל היטב ולספק את צרכיו של כל חולה, כאילו היה הבודהה עצמו. מובהר כי אין למנוע סעד ועזרה בשל איבה או טינה. אם נהרהר בנקודה זו, אנו עשויים לראות שלעיתים קרובות איננו חשים בנוח לבקר מישהו חולה בבית חולים, אולי משום שקשה לנו עם בתי חולים או בגלל שמצבו של חברינו מאד חמור ומדורדר. אך אם נעורר בתוכנו לב נבון וחומל, נבין שהחבר הזה סובל כל הזמן, בעוד שאנו נחווה אי נוחות במשך שלושים דקות או שעה. אני מוצאת כי במפגש עם סבל, חמלה עולה בטבעיות ומפוגגת כל רגש עוין או קושי שעשוי להיות לנו כלפי אדם חולה.
בנעוריי הייתי אנרכיסטית, כך שלא רחשתי חיבה יתירה למערכת הבנקאות. פעם אחת, בקוריאה, לאחר שהפכתי לנזירה, החלפתי כסף בבנק והפקיד טעה ונתן לי סכום גדול מדי. מחשבתי הראשונה היתה למהר לצאת עם הסכום שלי. מיד בעקבותיה עלתה המחשבה החומלת שאינני יכולה לקחת את הכסף הזה משום שהפקיד יסבול בשל טעותו, ולכן החזרתי לו את הסכום העודף והסברתי לו את הטעות. כפי שהכלל הראשי השני "הימנע מלקחת את מה שלא ניתן" מנסה להסביר באריכות, אין הכוונה רק לגניבה במובן הפשוט והרגיל. שוב, מדובר בבחינת האמצעים, הסיבות, התנאים והדרכים העקיפות שבהן עשוי אדם להשיג את מטרותיו על ידי החזקה במשהו שלא ניתן באופן חופשי או מודע. ניתנת התזכורת כי "חובתו של הבודהיסטווה היא להביא שמחה ואושר לאחרים, באמצעות שהיה מתמדת במצב תודעה התואם את טבע הבודהה". אנו מצווים להימנע מגניבה לא משום שזה לא חוקי, אלא כיוון שאם ננהג כך זה יהיה בניגוד לטבע הבודהה ולהתעוררות.
ישנם שלושה כללים נוספים העוסקים ברכוש חומרי ובפרנסה. הכלל המשני השנים עשר עוסק בהימנעות מעשיית עסקים מתוך כוונת זדון; הכלל השבעה עשר עוסק בהימנעות מניסיון לסחוט כספים או טובין באמצעות איומי אלימות ודרך שחיתות ואנשים בעמדות מפתח, שכן תהיה זו זניחה של התודעה החומלת. הכלל העשרים ותשעה עוסק בהימנעות מעיסוק במשלח יד בלתי מיטיב בכוונת זדון להשגת רווח, כיוון ששוב, יהיה זה מנוגד לתודעה של חמלה. הכללים הללו הם מעשיים מאד ומנסים לכסות את כל היבטי החיים. הם מבקשים מאיתנו לבחון: "מה זה אומר לחיות חיים אתיים ומלאי חמלה באופן מלא ויסודי?"
היבט חשוב אחר של מוסר שמוזכר ברבים מן הכללים הוא כוונה. שימוש רב נעשה במינוחים 'באופן מכוון' או 'בכוונה תחילה'. ישנו הבדל בין פעולה מכוונת לבין פעולה הנעשית בשוגג. חיוני שאדם יתבונן בתודעתו ובליבו וישאל את עצמו, מה הכוונה שלי כשאני פועל בדרך זו? אם טעות הגורמת לפגיעה חוזרת על עצמה לעיתים תכופות, יהיה זה חשוב לחקור את התנאים ואת מצבי התודעה שמביאים לידי פעולה זו, כמו גם את התוצאה.
מספר כללים עוסקים בתקשורת ובדרך שבה אנו מבטאים תודעה ולב מלאי חמלה באופן מילולי, ובמה שמנוגד לכך. הדבר נבחן לעומקו מזוויות שונות רבות. לדוגמא, הכלל הראשי הרביעי הוא "הימנעות מאמירת דבר שקר". הוא מציע שאדם יימנע מליצור את הרושם שראה משהו שלא ראה באמצעות מחווה גופנית או כוונה מנטאלית. הוא מצביע על כך שגם אם אדם אינו משקר במילים, הוא עלול לעשות זאת באמצעות מחווה או כוונה. ישנו ניסיון לגרום לנו להיות מודעים להיבטים מעודנים של תקשורת. תקשורת אינה מתקיימת באמצעות מילים בלבד. יתר על כן, איזה רשמים אנו משדרים? מה הכוונה מאחורי הרושם שאנו יוצרים? כללים אלו אינם עוסקים רק בפעולותינו אלא גם ברמה המעודנת של כוונותינו ותובעים מאיתנו להיות נוכחים ומודעים באופן מלא למה שאנו עושים ומתכוונים.
ישנם שלושה כללים העוסקים באמירת דברי גנאי. הכלל השביעי מעניין, כיוון שהוא מציע להחליף בין העצמי לבין האחר, כמו בתרגול החמלה הנפוץ בבודהיזם הטיבטי. הוא מצביע על כך שאל לו לאדם לשבח את עצמו בעודו משמיץ אחרים, והסיבה לכך היא ש"חובתו של הבודהיסטווה היא לקחת על עצמו את הגנאי המופנה לאחרים, להעביר את כל מה שלא נעים אל עצמו ולתת כל מה שטוב לאחרים". זהו אחד האתגרים של חמלה, להרפות מן הריכוז בעצמי ולהפוך מרוכז באחר. לעיתים קרובות אנו מפחדים להעביר את הריכוז שלנו לאחר כיוון שאנו חוששים שאחרים ינצלו זאת. מניסיוני ההיפך הוא הנכון, כאשר אנו הופכים פתוחים יותר ואכפתיים יותר לאחרים באופן כנה, גם הם ינהגו כך כלפינו, ובאופן זה יכולה ההתמקדות בעצמי להתחיל להיעלם משני הצדדים. חיים מתוך התמקדות בזולת המאזנים את הנטייה לשימור-עצמי מראים שאפשרי לחיות בדרך זו המובילה להרמוניה וליצירתיות.
הכלל הראשי השמיני בוחן את הקשר בין אמירת דברי גנאי לבין קמצנות; עלינו להימנע מלנהוג בקמצנות באופן כללי ולנסות לתת את מה שמבקשים מאיתנו, אם זה באפשרותנו. כלל זה מצביע על כך שגישה קמצנית יכולה לעצור אותנו מלהציע את עצמנו לאחרים. היא יכולה גם להפוך אותנו קשים ובוטים כדי שלא ניתן דבר. כאשר אנו חולפים על פני קבצנים ברחוב, מועיל להיות מודעים לכך שתודעתנו מאד שלילית ביחס אליהם כדי שנימנע מלתת להם, בעוד שלנו יש כל כך הרבה יותר מאשר להם. הם מבקשים מאיתנו כה מעט ואיננו מסוגלים לתת להם אפילו את המעט הזה. לבסוף, בכלל השלושה עשר, אדם מתבקש שלא לגנות אחר ללא מידע מבוסס ומתוך כוונת זדון. ניתן לחשוב שבאופן כללי איננו מגנים אחרים, אך מה אנו עושים כשאנו מרכלים? כיצד אנו מדברים על אחרים בהיעדרם? האם מילותינו חיוביות ובונות או ההיפך? האם אנו תורמים ליצירת הרמוניה והבנה או ההיפך? כאן יש הצבעה על כך שגינוי אחרים מונע בניית גישה חומלת כיוון שהוא מוביל לסבל.
המסר העיקרי של הברהאמג'לה סוטרה ושל כללי המוסר של הבודהיסטווה שעשוי לסייע לנו בחיינו המודרניים הוא שדרך של אתיקה באה לידי ביטוי כחמלה, ושדרך של חמלה מבוססת על גישה אתית.
תורגם במסגרת פרויקט 'פעם בשבוע' של בודהיזם בישראל
מקור: http://www.stephenbatchelor.org/index.php/en/compassion-in-action