בטח, אומר לעצמו המחפש. הוא חושב שנולדתי אתמול, אבל אני מבין היטב: המורה הדגול מתכוון בדבריו לכך שתלמידיו "פשוט-יושבים", כלומר יושבים בפשטות, בסתמיות של הישיבה שהיא היא הישיבה האמיתית, הישיבה כהוויתה העמוקה ביותר. זו היא הישיבה במלוא הישיבתיות שלה, הישיבה שהיא "רק-ישיבה" אבל גם כן "הישיבה-כולה". כן, אומר לעצמו המחפש, כך מאוד מאוד גם אני הייתי רוצה לשבת...
המחפש שהסביר לעצמו את הדברים בצורה הזו ודאי צדק במידה מסויימת: ודאי שנמאס ממאסטרים שנהנים למתוח מילים באניגמטיות ולחייך חיוך ממתיק-סוד וממרר-חיי-תלמיד. המחפש גם טעה ודאי, מפני שיש טעם לחידות, והוא תשובתן. המחפש צדק עוד בזאת: ודאי שיש למאסטר מה ללמדו, וודאי אין המאסטר ותלמידיו מבזבזים את זמנם בישיבת בטלנים; וטעה גם בזאת: המאסטר לא יוכל לתת לו אמת שאין לו כבר, וודאי שהם פשוט יושבים.
הבעיה היא לא שהמחפש לא הבין, אלא שהוא הבין יותר מדי – ליתר דיוק, הוא הבין בצורה הלא הנכונה: הוא הבין את הדברים כמחשבתם, אבל לא כהוויתם. הוא פירש את הדברים, במקום לחדור אל מהותם. אבל מהי החדירה את המהות?
הנה סיפור הזן האהוב עלי ביותר:
בבוקר יום חורף גשום, נשמעת דפיקה על דלתו הכבדה של מנזר מבודד בערבות סין. מורה הזן, שהוא היחיד במנזר, פותח את השער הגדול, ואל המנזר נכנס נזיר צעיר.
משך שנה שלמה המורה והתלמיד עומלים כתף אל כתף בעבודות האחזקה השוטפת של המנזר. בבוקר הבא פונה לראשונה המאסטר את תלמידו: שנה חלפה, הוא אומר, ואתה לא שאלת אותי ולו שאלה בודדת. מדוע?
אין זאת אלא שכבר למדתי הכל ממורי הקודם, אומר התלמיד.
ומה למדת?
שאלתי אותו מהו טבע-בודהה, והוא ענה לי: פינג-טינג בא בשביל האש.
ומה הבנת מכך?
זה ברור, עונה התלמיד. פינג טינג, הלא הוא אל האש. זה שהוא בא בשביל האש, הרי זה מגוחך בדיוק כמו שאני, שהנני בודהה מושלם כבר עכשיו, מנסה בכל מאודי להיות בודהה.
בדיוק כפי שחשדתי, אומר המורה, לא הבנת דבר.
אם כך, שואל התלמיד, מהו טבע-בודהה?
עונה המורה: פינג-טינג בא בשביל האש.
הזן רואה את תחילתו בדרשה ייחודית של הבודהה: פעם אחת, כאשר הופיע לפני תלמידיו כדי ללמדם, במקום לפתוח את פיו הרים הבודהה פרח. תלמידו הבכיר מהאקסיאפה חייך. הבודהה אישר שמהאקסיאפה הבין. כל השאר לא הבינו.
אבל מה הבין מהאקסיאפה?
מסורות רבות מדגישות את החשיבות הקרדינלית שיש לידע במסע הרוחני. הבודהיזם רואה בחוסר הבנה של המציאות (avidya או moha) את הסיבה לסבל. ה"קבלה" היא לא אחרת מאשר קבלה של מסורת מסויימת, גוף מסויים של ידע הדרוש כדי להבין את סודות הבריאה. דתות הגנוסיס הקדומות מכונות כך על שום הדגש המרכזי ששמו לידע (גנוסיס = "ידע" ביוונית) כמפתח לגאולה. אבל על איזה ידע מדובר? על איזה סוג של ידע?
מה הכוונה כאשר אומרים, וחוזרים ואומרים עד כלות, שהבנה באשר לטבעה של המציאות שונה מהבנה אינטלקטואלית של דבר מה? מה פירוש התביעה המעצבנת שנבין "ממש" ולא רק "במחשבות"?
נדמה לי שאפשר להשוות ידע "הארתי" להבנה של בדיחה:
שני יהודים נפגשים בפינת הרחוב. אחרי שהם מברכים זה את זה בעייפות, אומר הראשון לשני: "מסור דרישת-שלום לאשתך שתחייה". צועק עליו השני: "אשתך שתחיה!!!"
הבנת הבדיחה הזאת אינה תוצאה של הסבר אינטלקטואלי. אם לא הבנו ויסבירו לנו ("אתה מבין, הראשון רצה לברך את חברו בכך שאשתו תחיה חיים ארוכים, אבל הוא לא הבין, התמים, שהשני כלל לא רוצה שאשתו תחייה הרבה! מה שמצחיק פה הוא שבמקום לאהוב את אשתו הוא דווקא לא סובל אותה, ולכן ברכה מקובלת הופכת בשבילו לסוג של קללה, והוא 'מקלל' את חברו בחזרה. יש?"), ההבנה שתתקבל אצלנו תהיה בדיוק סוג ההבנה השטחית, חסרת החיות והעומק שנקבל אם יסבירו לנו במילים שהעצמי "אינו ישות אוטונומית, אחידה ומתמשכת ללא שינוי". אהה. אנחנו נרשום את זה לעצמנו על חלקת תאי מוח פנויה, ונמשיך להרגיש בכל לבנו שאני זה אני (ושלא יבלבלו לנו את המוח!).
הידע המוסבר שונה מהידע המובן מעצמו. כאשר אנחנו מבינים בדיחה אנחנו מבינים אותה בבת-אחת, מיד, בהבזק אחת של הארה. משהו מתחבר, ניצת ומעורר תגובה – ההבנה הזו מפעילה משהו בתוכנו: היא לוחצת על כפתור מסויים, פותחת שסתום מסויים, מדליקה מתג מסויים. היא גוררת טרנספורמציה ומיילדת בנו תגובה המגיעה ממעמקי הבטן. במקרה של בדיחה, צחוק.
הצחוק מגיע מפני שראינו פתאום דבר שלא ציפינו לו. ראינו מציאות אחרת (בעל שלא אוהב את אשתו, ברכה שהופכת לקללה). ראינו זאת לא מפני שמיללו לנו את זה, שהסבירו את זה למוח שלנו, אלא מפני שהמילים ששמענו תחילה בנו בשבילנו מציאות מסויימת (יהודים נשואים) ואז שברו אותה בבת אחת ובצורה מפתיעה (אדם ששונא את אשתו, ברכה שהיא קללה). השבירה הזו של הצפוי, של המובן מאליו משחררת משהו בנפשנו, מאפשרת, לרגע, ראייה חדשה, ישירה ומדויקת, וגוררת, כאמור, תגובה ספונטאנית.
אולי לכן החידתיות של המאסטר ההוא במנזר על ההר היתה חידתיות נחוצה, מתודית: רק כאשר חדים לנו חידה ניתנת לנו האפשרות למצוא בעצמנו (כלומר: בתוך עצמנו) את התשובה. רק תשובה כזו יכולה להיות משמעותית בשבילנו. תשובה אמיתית היא תשובה טרנספורמטיבית.
האם ייתכן שכמו בבדיחה או בפתרון לחידה, כך גם עולה בנו הארה רוחנית? האם תובנה באשר לטבע הקיום, לטבענו, לטבע האלוהות, היא גם כן שבירה פתאומית של המובן מאליו – לאו דווקא על ידי הסבר שפונה להיגיון (אם כי לפעמים גם זה עובד), אלא על ידי התרחשות פתאומית שתופסת אותנו לא מוכנים, מופתעים לחלוטין ועל כן גם לגמרי פתוחים, לגמרי קשובים וקרויים? הכל היה כל כך ברור – ופתאום, פתאום אנחנו מבינים.