וכפי שהמחשבה חיה בזמן ומביאה את הזמן אל פעולתנו הפיזית בעולם, אפשרי גם הכיוון ההפוך. אפשר להציע את תנועת הגוף כמרחב בו אנו נחשפים אל האופן בו המחשבה מותנית להיתפס לעבר או לעתיד. מושג התנועה כולל בתוכו באופן מובנה את מושג הזמן, תנועה אינה אפשרית ללא זמן. עניינו של מאמר זו הוא לתאר כיצד עבודה בתנועה מאפשרת לנו מפגש ישיר ומוחשי עם הקואן הגדול והחמקמק של חיים בזמן.
תנועה משמעה מעבר ממקום למקום. מעבר שמתרחש על פני זמן. המחשבה אוטומטית מייחסת לתנועה הזו התחלה, סוף, רצף ומטרה. הרי לנו כמה עובדות לגבי תנועה. עובדות שנדמה שהן מובנות מאליהן ובלתי ניתנות לערעור:
- התנועה התחילה בזמן מסוים, שם לכאורה טמונה הסיבה לתנועה.
- התנועה נמשכת באופן רציף פרק זמן כלשהו - כאילו העולם לא נברא מחדש בכל רגע.
- התנועה נמשכת עד שהיא מגיעה לכאורה לסיומה – זו היתה מטרתה.
אבל ה"עובדות" הללו מופרכות. הן מתבססות על הפרדה בין סיבתו של דבר, הדבר עצמו ומטרתו של הדבר. הפרדה שאינה קיימת בשום מקום זולת במחשבה. אם כן תנועתו של גופנו מאפשרת לנו לבוא במגע באופן מוחשי עם המתח בין העכשיו – מצבו של גופי כעת – ובין העבר והעתיד (רצף התנועה שמסביב למצב הנוכחי). תוך כדי תנועת הגוף יש לנו אפשרות לזהות איך המחשבה גוררת את העבר ומביאה את העתיד, עוצרת באירוע כלשהו, מצפה לאירוע שעלול או עשוי לקרות. בקיצור, המחשבה עושה הרבה מאוד חוץ מאשר לנוח בתנועה המתרחשת ברגע זה. פעמים רבות הפעולות המחשבתיות הללו מתבטאות בתנועתו ומצבו של הגוף. ערנות לשינויים גופניים – קצב התנועה, מתח השרירים, כיוון המבט, אופן הנשימה וכו' – תחשוף בפנינו את מחשבת הזמן שמאחוריהן.
נניח שאני מניע את ידי מצד ימין של ראשי אל צידו השמאלי. המחשבה מספרת לי סיפור. היא אומרת "כף היד שלך שנמצאת עכשיו מול הפנים שלך היא חלק ממהלך גדול יותר. מהלך שהחל כשכף היד הייתה ליד האוזן הימנית ושיגמר כשהיא תגיע אל האוזן השמאלית". זו כמובן דוגמא צנועה יחסית לטוויית הסיפורים המחשבתית. דוגמאות עם יותר אגו הן למשל "היד עושה עכשיו תנועה מאוד יפה/מונחת במודרה שמפעילה את הצ'קרה השלישית/עומדת להכות ביריב שלי/עומדת ללטף את אהובתי". האם אפשרי לנו להיות ללא הסיפור הזה? להיות עם היד עכשיו בלי לדעת מהיכן הגיעה, לאן היא ממשיכה ולמה היא עושה זאת?
למקרה שנדרשת הבהרה, השאלה הזו אנלוגית לשאלה האם אני יכול להיות עם מה שקורה ברגע הזה בלי הסיפור של מה שקרה עד עכשיו ומה שנדמה לי שהולך לקרות. השאלה הזו היא עצומה כשהיא מופנית לחיי הרגש והאנאלוגיה התנועתית היא בעלת ערך ממספר סיבות:
• הגוף הנע מהווה אובייקט מוחשי שיותר קל לעקוב אחרי התגובות שהוא מעורר במחשבה מאשר אחרי התגובות שמעוררת חוויה רגשית עזה.
• אנו יכולים לבחור תנועות מאוד פשוטות שיותר קל לעקוב אחרי ההתייחסות שלנו אליהן.
• אפשר לבחור תנועות שיעוררו גירויים מאוד מסוימים. אנו יכולים לזמן לנו את האתגרים שאנו רוצים להתמודד עימם בהקשר של יצירת זמן. כך אנו יכולים לחקור באופן אקטיבי את אופן הפעולה של המנגנון הזה בתוכנו.
• למרות הפשטות היחסית של העבודה בתנועה, מה שנגלה על עצמנו במהלכה יכול לעמוד לרשותנו גם בסיטואציות חיים אחרים. הרי הן תנועה והן "החיים האמיתיים" מתרחשים בזמן, או כך לפחות אנו רואים את הדברים.
בעבודה בתנועה אנו יכולים ליצור לנו סיטואציות ניטרליות יחסית. זה קשה לא לחשוב על העתיד כשאני רוצה להרשים מישהו או פוחד שהוא יאמר לי משהו לא נעים. לעומת זאת, הליכה מצד אחד של החדר אל צידו השני אמורה להיות נטולת מטען רגשי. האם אוכל להיות לגמרי בצעד שקורה עכשיו, בלי לשייך אותו לרצף שאני מכנה אותו "ללכת מקיר אחד אל הקיר השני"? נדמה לי שאפילו בסיטואציה ניטרלית שכזו זה לא כל כך פשוט. להיות באמצע החדר בלי המצב המנטאלי של "עשיתי חצי מהדרך". להגיע לקיר בלי לחשוב "סיימתי". להסתובב מהקיר בחזרה אל החדר כשכל צעד נעשה בפני עצמו בלי הסיפור של "אני מסתובב". זה מאוד קשה להיות במה שקורה בלי להעניק לו משמעות. המחשבה "אני מסתובב" או "אני הולך אל הקיר" נותנת משמעות לצעד שאני עושה עכשיו. אם אפילו בסיטואציות פשוטות כאלו אני לא יכול להיות משוחרר מהצורך במשמעות מה הסיכוי שלי להיות משוחרר מעבר ועתיד במצבים שמתלווה אליהם מטען רגשי?
אני רוצה לחזור בי. כתבתי לפני שתי שורות "אני לא יכול להיות משוחרר מהצורך במשמעות" ואולי זו קביעה נחרצת מידי. אולי בהלך-רוח נכון וברגעים של חסד זה כן אפשרי. בכל מקרה העבודה התנועתית הזו הינה בעל ערך בזכות המחקר שבה ולא בזכות ההצלחה שלנו להגיע למצב תודעתי שנכנה "שחרור". "מחקר" כלומר תשומת לב למשמעות שאנו יוצרים, לתחושה של הרצף, להכללת הזיכרון של הצעד הקודם או התכנון של הצעד הבא תוך כדי ההווה של הצעד הנוכחי. כמו בכל מחקר, השאלות הן הדבר בעל הערך. שאלות כמו "מה?" ו"למה?" – מה התחושה של רצף? מה התחושה של עכשיו? למה אני זוכר את הצעד הקודם? למה שכחתי אותו? למה המחשבה על סיבוב מופיעה? למה המחשבה על סיבוב לא מופיעה? מה התחושה של הציפייה להגיע אל הקיר בעוד שני צעדים?
זה אולי לא קל להתעניין בפעולה פשוטה וסתמית כמו הרמת יד או סיבוב הראש. במהירות אנו מתייגים את הפעולות הללו כלא מעניינות (ממילא התבקשנו לא לייחס להן משמעות!) והמחשבה נודדת למחוזות אחרים. פעמים רבות מידי ההתמודדות עם האתגר הזה הופכת להיות חזות הכול. כך "מדיטציה בתנועה" עלולה להיתפס כניסיון להיות מרוכז בעת תנועה (שחייבת להיות אטית). אמנם ריכוז הוא בעל ערך אך בהקשר עליו אני מדבר הוא מהווה רק נקודת התחלה (וגם אין צורך בריכוז עמוק במיוחד). הדגש שלי הוא על יצירת הזמן שמתלווית לתנועה.
עד כאן בנושא הרצף שאנו יוצרים. המחשבה לא רק מייצרת את הרצף הזה היא גם יוצרת בתוכו העדפות: אירועים שהיא מעוניינת בהם, אירועים שהיא נרתעת מהם ואירועים שאין לה עניין בהם.
אירועים שאין לי עניין בהם: למשל, אני יכול להתיישב בלי להיות במגע עם המהלך העשיר והמורכב של כיפוף הברכיים, הפעלת שרירי הגב והרגליים, הטיית המשקל ומפגש הישבן עם המושב. הידעתם למשל, שבכל צעד שאנו לוקחים בעת הליכה אנו נופלים קדימה? קל לחוש זאת אם מפנים לכך את תשומת הלב אבל כמה אנשים חשו זאת אי פעם, שלא לומר חשים זאת באופן עקבי? אומר שוב, אני לא מתכוון לעודד כאן ניסיון להיות "בתשומת לב מלאה". מה שמעניין אותי יותר הוא המנגנון שמחליט שמהלך שלם – התיישבות או שליחת היד לאחוז ספר – נועד כל כולו לשרת את סיומו של המהלך הזה. סיום שאנו קוראים לו תוצאה ושמהווה את ההצדקה, נותן את המשמעות, למהלך שנעשה. התנועה עצמה נהפכת לאמצעי חסר חשיבות בפני עצמו. והאנלוגיה חייבת להיות ברורה: כל הדברים שאנו עושים בחיים – מנטילת תרופה דרך חיזור ועד תרגול מדיטציה – שפעמים רבות אינם עומדים בזכות עצמם אלא נועדו לספק לנו תוצאה כלשהי.
האירועים התנועתיים שהמחשבה רוצה שיקרו: באמנות לחימה זה יכול להיות הרצון להוציא את היריב משיווי משקל, בשיאצו המגע נתפס כבעל ערך לעומת העברת היד ממקום למקום שרק משרתת את האפשרות לגעת. ביוגה, הרצון להגיע לתנוחה מסויימת שנראית טוב. ההתמקדות הזו ב"אני רוצה שיקרה כך" יוצרת מטרה ומנתקת אותי ממה שיש עכשיו. ההתמקדות הזו גם יכולה ליצור מתח, מאמץ וחוסר ריכוז. למשל מי שיותר מידי מעוניין להרים את בן הזוג שלו בריקוד קונטאקט עלול לא להמתין להשתלבות הנכונה של גוף בגוף ולהפעיל כוח. מי שמייחס יותר מידי חשיבות למגע בין כפות ידיו לגופו של המטופל עלול לא להיות רפוי מספיק. הציפייה שיקרה משהו מסוים חוסמת גם אפשרויות אחרות שיכולות לקרות. כל אלו הן סיבות טובות לפתח את היכולת להיות עם מה שיש. אבל חשוב לזכור שגם רקדן מיומן או מטפל רגיש לא לגמרי פתרו את הקואן. הקואן של לאזן בין העובדה שיש לי העדפות לבין הערך שבלהיות עם מה שיש. כשאנו מצדיקים את הניסיון שלנו להיות משוחררים מציפייה בעזרת התוצאות הטובות שהשחרור הזה מביא אנו בעצם שוב יוצרים העדפות, הצדקות וזמן.
האם נוכל להתעניין בסוגיה הזו גם בסיטואציות "חסרות חשיבות" בהן לכאורה אין לנו שום רווח מלהיות כאן ועכשיו? למשל התרגיל שתיארתי קודם בו כף היד נעה מסביב לראש, נכנסת אל שדה הראיה ויוצאת ממנו. זה לא כל כך פשוט למבט לא להיתפס אל כף היד. אפשר אולי לתת למבט לבהות ולהיות אדישים לתנועת היד. אבל יותר קשה להישיר מבט קדימה, להתעניין במה שנמצא בשדה הראייה, להתעניין בדבר הזה שעובר דרך שדה הראייה ובכל זאת לא ליצור זמן: שהמבט לא יתקע על היד, שלא תופיע הידיעה שעוד מעט כף היד תיעלם ושהעיניים לא יתאמצו להמשיך ולראות את כף היד עוד רגע לפני שהיא נעלמת. אם בסיטואציות "אמיתיות" אנו יכולים לחשוב שההעדפות שלנו הן "טבעיות" הרי שתרגיל מסוג זה חושף את האוטומטיות שבה המחשבה נתפסת לדברים ומעדיפה אותם על פני אחרים.
יותר מידי בקלות אנו מקבלים כמובן מאליו את מה שצריך היה להיות מבלבל ותמוה. יש משהו מופרך בשינוי שמתרחש לאורך זמן: נאמר שאנו בתנועה. בכל רגע המיקום שלנו משתנה. אבל בכל רגע אנו נמצאים במיקום מסוים. מתי אם כן מתרחש המעבר? בכל רגע אנו נמצאים במקום אחד בדיוק אז איך אפשר לדבר על תנועה אם אין שום רגע בו מתרחש מעבר?!
זכויות היוצרים על הספק שאלה ספק קביעה הזו אינן שלי. זנון הפילוסוף הפרה-סוקרטי הוא שניסח אותה במסגרת ארבעת הפרדוקסים שלו בדבר האשליה שבתנועה (המפורסם שבהם הוא על תחרות הריצה בה אכילס לעולם לא יוכל להשיג את הצב).
אולי אנחנו יכולים להיעזר בזנון כדי לקבל קצת השראה, כדי לא לקבל דברים כמובנים מאליהם. אולי זנון יכול לשמש הבודהיסטווה של הרגע הזה. נתפלל אליו שיאפשר לנו את החסד של להיות בכל רגע במקום אחד בדיוק, משוחררים קמעה מהקיבעון של תנועה רציפה שיש לה משמעות, חלקים חשובים, חלקים לא חשובים ויעד שנמצא בעתיד לא קיים.
מאמרים נוספים של אביב טטרסקי ניתן למצוא באתר 'תבונת הגוף': www.notes.co.il/aviv