סיפורי מסע

תארו לכם, מאות ואולי אלפי אנשים, נשים וגברים, עוטי גלימות זעפרן, הולכים בארץ לאורכה ולרוחבה, לנים בטבע, חיים ביערות ובחורשות, רוחצים בנהרות ובאגמים, נעים בקבוצות ממקום למקום. ההליכה עצמה היוותה ומהווה עד היום חלק בלתי נפרד מהתרגול, וההליכה מיעד ליעד הייתה ועודנה עד היום התרגול באמצעותו אספו הנזירים את ארוחת היום היחידה שלהם.

כמה מדבריות, הרים, נחלים ואגמים נצטרך אנחנו לחצות כדי להיפגש עם עצמנו? לפעמים אנו נדרשים להרחיק נדוד כדי לגלות את תיבת האוצר עליה ישבנו, כמו קבצנים בפינת רחוב, כל חיינו.

 בריטריט-מדבר אחד, לפני שנים, נוכחתי בזאת באינטנסיביות. כמה רחוק נסענו כולנו על מנת לקיים את הפגישה הזאת, עם עצמנו ועם הדעת. כמה קילומטרים ארוכים ונוטפי זיעה, תחת שמש קופחת, נצרכנו לעבור כדי לחצוב מתוכנו את ההבנה שהבית אינו נמצא בשם מקום אחר מאשר היכן שאנחנו. מעניין לציין כי פירוש המילה סמסרה בסנסקריט הוא נדודים. אולי זה אומר הכל...

באותו ריטריט התאהבתי מאוד באבני המדבר. די מהר רציתי לקחת את כולן איתי, בתרמיל. כשהמשא נהיה באמת כבד, ואחרי כמה עסקאות מפוקפקות שעשיתי עם עצמי (האבן הלבנה הגדולה תמורת השחורה המפוספסת וכו') נחת עלי החסד של ההבנה. אותן האבנים היפיפיות שהשארתי מאחורי במדבר – פתאום הבנתי שהיופי שלהם נישאר איתי, שאני נושאת אותו איתי בלי צורך לשאת גם את המשקל שלהן בתיק על הגב. האבן נשארת מאוד יפה גם כשהיא לא שלי, גם כשהיא נשארת מאחורי.

ומה הם אותם תיקי "פֶּן" שאנו נושאים איתנו לכל מקום במסעות שלנו? פן יחסר, פן ייגמר, פן יקרה משהו. אנו מוצאים עצמנו נצמדים בחוזקה למזוודות כבדות, סוחבים אותן על גבינו, לפעמים שנים ארוכות, לפעמים - בלי לשים לב כלל. האם אנחנו באמת  צריכים לשאת את כל המשא הזה? ומה לגבי התיקים הפנימיים שאנו נושאים בתוכנו? על מה אנחנו לא מוכנים לוותר במסע הפנימי שלנו?

נדמה שקל יותר להיות במקום שלletting go  כשאנו נודדים בשבילי חיינו, פנימיים כחיצוניים, כשרק כותונתנו לעורנו. כשיש לנו פחות משא, פחות "דברים" להיות כבולים אליהם בדרך, אנו חשים את עצמנו קלים יותר, גמישים יותר, נזילים יותר,  וכתוצאה מכך עשויים לחוש כי יותר קל לנו לוותר גם על מזוודות אחרות שאנו נושאים עימנו. כמו הסאדוּאים ההודים של היום, או הבודהא בשעתו, העדר המשא עוזר גם לנו לוותר על דברים אחרים שעד כה היינו משוכנעים שלא נוכל להתקיים בלעדיהם. מקום כזה תומך ומאפשר את לידתו הטבעית של ה- letting be .

כל תנועה, חיצונית כפנימית,  מצביעה ומלמדת על השתנות מתמדת, שהיא אחד משלושת סימני או מאפייני הקיום. ניתן לפגוש אותה במסע הבלתי פוסק בין משיכה לדחייה, תזוזה אינסופית שמקורה בחיפוש אחר האושר. במקומה, ניתן לפעמים לפגוש את התנועה ההפוכה לה – המפתיעה: תנועה של עצירה, שמיטה; חזרה הביתה. הריצה התזזיתית האינסופית אחרי המקום הזה שמתגלה לנו לעיתים באקראי, לעיתים דרך התרגול נעצרת, פוסקת, חדלה. התוודעות אל המקום הזה שמה אותנו באחת - כאן. במקום היחיד בו אנחנו יכולים להיות.

וטוב לדעת כי הדרך חזרה אל המקום הזה נגישה לנו מאוד ויכולה לקרות כהרף עין, בקפיצת-דרך, כמו הקסם שבסיפור המסע של דורותי והקוסם מארץ עוץ. רק הנשימה הזאת. רק הצעד הזה. רק אנחת הרווחה הפנימית הזאת. כל אלה משרתים את התנועה בחזרה פנימה, בחזרה הביתה.

כל כמה שנרחיק נדוד, נשנה נופים, שפות או חברים, שוב ושוב אנו נוכחים בעובדה הפשוטה שאנחנו לוקחים את עצמנו איתנו לכל מקום. ומה זה "העצמנו" הזה אותו אנו נושאים על גבינו?

אנחנו צוברים חפצים, קמטים, חריצים בזויות העיניים, נזכרים ושוכחים, נזכרים שוב ושוכחים שוב, צוברים שנים, צוברים ידידים, צוברים דברי חוכמה ודעת. צוברים - ומאבדים. מה מכל אלה נשאר? וכשאנחנו באמת בבית, מה מכל אלה נחוץ לנו? ואולי מצבנו משתפר ככל שאנו מאבדים יותר? עם כל קילומטר חיים שאנחנו עוברים אנו נושאים בתוכנו אוצרות חדשים, ואת כל מה שלא משרת אותנו עוד אנחנו יכולים לזרות אל הרוח.

אנו נודדים דרך כל ההשתנויות, הטרנספורמציות, התנועות הפנימיות, גלי אוקיינוס-הקארמה שמתנפצים בנו ושוככים, עד שלא נותר בנו ולו תא אחד מקורי מהלידה ועד המוות, ובכל זאת, מה נשאר כשאנו עוברים דרך הגילאים המשתנים, העונות, מצבי הרוח והתודעה? מה נשאר אותו הדבר?

רָאמנה מהארשי אמר בשעתו כי המסע הרוחני הוא מסע שלא נגמר ממי שנדמה שאנחנו, אל מי שאנחנו באמת. המסע  לא נגמר בין השאר כי העושר הוא אינסופי והפלא עמוק מיני חקר. כמו איתָקה, שהעניקה לאודיסאוס את הסיבה למסע, כך גם אנחנו נעים בתוך המסעות הפרטיים שלנו, שמלאים בהרפתקאות ובמפגשים עם הלא ידוע. היעד אינו נמצא בשום מקום בחוץ, וגם לא ניתן לאיתור בפנים. המסע עצמו, המסע הפרטי שלנו, הוא זה המעצב אותנו בדמותו, והוא זה הפותח לנו את הפתח, לפעמים באחת, אל השחרור.

ואפשר לסיים בדבריו של החכם הגדול, ד"ר סוס: מתוך: Oh, The Places You'll Go!

…And when things start to happen

Don't worry. Don't stew.

Just go right along

You'll start happening too!

…You're off to great places!

Today is your day!

Your mountain is waiting.

So… get on your way!