פרשת וארא 2009
ברכבת הביתה ביום אחרי שנגמרה המלחמה,
מי היה מאמין שאי פעם כך ייפתח שיר
שאכתוב, השמש שוקעת בצבעי מלחמה
מיותרת באדום וכחול וכתום, בפסים משוקעים
מרובדים והשקיעה רוחשת באזור עזה
והשמיים מתרחבים באין סוף
והשמש מכפילה את עצמה, גם לה לא נעים
לנחות, היא מתעכבת כציפור המחפשת
מיקומה הנכון על חוט תיל.
ואין מקום נכון ואין לה בית ואדמה אליו היא
שייכת, היא מסמנת מערב ומזרח ולא
טובים ורעים. וגם סטודנטיות ערביות חוזרות הביתה
לבאר-שבע, מביטות במחשב הנייד ולא בשמש המשתקפת
בפיצול עצמה בעננים העליונים, אדומה ונגלית לפרקים
כמו הספרה שמונה.
ובין רגע קצוות גלגל החמה מתכהים,
האם היא מבחינה שנרגע שם מתחתיה, שהלחימה פסקה,
שעוד סופרים את הגופות ועכשיו מתחילים להתחמש
בשנאה ויש מתאבלים שכבר סיימו את השבעה והחייל
השבוי עוד שם. האם יש לו פתח לראות אותה, אולי רסיס
או צל קטנטן מגיע אליו, אולי בדמות אנחת רווחה.
עכשיו ענן גדול יורד שחור על עזה וגם רגע הצבע
האדום נגמר. השבוע יהודים יקראו שוב
איך האלוהים שלהם האפיל על מצרים, הקשה את לב
פרעה ושיחרר אותם לנפשם כדי שילכו לשלוט
בארץ אחרת ביד חזקה.
וזה מביך לכתוב כך שירה כשהאישה במושב מולי
מתבוננת כמו מציצה עלי גומרת בחדר השינה, כן
ככה זה מרגיש כשהרכבת עמוסה וצפופה
ואנשים ומזוודותיהם חוזרים דרומה והשמש
נעלמה, וודאי הגיעה לחוף רפיח בדיוק בזמן
להבחין איך ואם שבים שם הביתה.
מחר בעיתון שיחלקו לנוסעים ייכתב שדברים
חזרו לשגרה, וזה יהיה נכון
רק בצד אחד של השמש כי בעזה
יהיה חשוך כמו בפרשה הבאה שבני ישראל
יקראו ברחבי העולם, בעזה תהיה צְעָקָה גְדֹלָה
כִּי אֵין בַּיִת אֲשֶׁר אֵין שָׁם מֵת.
שיר נשימה
לפתע הרגשתי את האביב
במלואו. חופשי לשנות מזגו
בתמימות. כמו ההופעות שלי
ושל תמרי בחצר האחורית.
ילדות בנות ארבע, על מזוודה
מאלצות את אמותינו האנגלוסקסיות
להתבונן בהופעה של עופרה חזה-
במקום מחלפות
מסולסלות על ראשינו מגבות
באמריקה אין כינים. פה גוזרים.
ומה עכשיו? לבכות על כל
האביבים שהחמצתי, על שערותיי
שהיו יכולות להתערטל
ברוח חמימה ואז להירטב
כי נפתחו השמיים?
מוטב להישען על האורן הישן
להביט בזוג דרורים בונים קינם,
ללמוד שוב אודות העולם
לדמיין שככה מרגיש אביב.
פסח 2006 מעלה הבשור
שיר ליום ראשון
ושוב לחוות את הנשימה הראשונה.
נשיפה. שאיפה לעמוד
לצד המואזין ושלא
ייגמר לעולם.
לזהות. לזהות מאמץ להשקיט
להתיידד עם הלחץ
צלחות נשטפות מְיָד לגיגית
לחיוך, לבועת סבון מתנפצת.
לחוות את הקושי בְּדְמוּת
הרווחים בין נרות החנוכה
הנוכחים, הכַּלִים, המאירים רִיק
ושוב לנשום.
שיר ליום שני
בקצה הברוש על יד
אולם המדיטציה
מישהי סידרה כוכבים
במסילותיהם, כמו הגננת
עדה זיכרונה לברכה
שתלתה סביבון ענק. מתוכו
כמו כאן בעין דור
היכן ששאול המלך נפגש
עם בעלת האוב
יורדות תובנות ופיכחון
גדול. נס.
שיר ליום שלישי
כולם משתוקקים לטחינה
ואני טוחנת את נפשי
מנסה לתבל בחוסר שיפוט עצמי.
ברגע המעבר בין עצימת
עיניים לפקיחתן כולם
נדמים כה יפים
אפילו אני.
עד שאני רואה שאריות כתמי
הפחד, כולם יושבים
אני הולכת.
רגע
היציאה שלנו לעולם זה הרגע הכי ארוך,
וזה לא רגע שאפשר להתלבט בו,
ואף אחד לא שואל אם את מעוניינת לצאת.
זה רגע של למידה - את רק אובייקט, רק מוציאים אותך.
ואז מגיע תורך- הרגע הגדול בו את לבד, לבד
כאילו רק על זה התאמנת תשעה חודשים-
את נושמת. רגע. ועוד רגע.
רגע- חלק קצר של זמן, הרף עין, הרף ראש.
לחיות את הרגע, אבל אף אחד לא מצליח לתפוס אותו,
כי הנה הוא חלף כאילו מרגיע עצמו ועובר הלאה,
לא מאפשר חזרה לרחם.
לרוב אי אפשר לזכור אותו, הרגע ההוא הבלתי נתפס,
חצי דקה בהליכה עד שבכל זאת משהו הופך אותו
לרגע בלתי נשכח.
שְמָע
אני וזבוב אחד עושים מדיטציה.
הוא מפר את תענית הדיבור ומזמזמם
מסביב לראשי.
אני צריכה לברך אותו ביהודית, "אתה
שבחרתני מכל ראשי האנשים"
או במהייאנית "שלום אמא".
הוא בוחר להתרכז בין טוטפות עיניי
מחייה בי את המאבק הרדום
בתנוחת ילדותי הנאלמת "ברוך
שם כבוד מלכותו לעולם ועד".
כיצד הזבוב הזה שאיני יכולה לפקוח את עיניי
ולהביט בו, רואה את דמעותיי שנקוו?
מצאתי חן בעיניו, אֵין אִם נָא, בכל מאוֹדוֹ
הוא דָבֵק בְּמְלִיחוּתִי, שְמָע אלוהינו, זבוב אחד.
פסח 2005 מעלה הבשור
הבטחה
כשאלוהים החל למנות ולהבטיח
לאברהם ילדים ככוכבים
מובטחני שהיתה שם אישה.
נשאה מבט אמיתי ומתרכז
בנצנוצו של כוכב אחד פשוט
הביטה. אולי מיצמצה אליו חזרה
הבטחה נוסח 'תמיד תהיה מיוחד
ולא אשווה, ולא אצטרך לבחור
וודאי לא אעקוד.
ואם תיפול וודאי תיפול פשוט
אהיה שם, אולי צוחקת,
אולי בעדינות אמתח קצוותיך
כמו שעושים
באוסף פרפרים ואנשוף באפך
שתנסוק שוב'.
הייתה שם אישה, כי תמיד הייתה
כמו אלוהים, כמו כוכבים
כמו הבטחות.