הבודהה דימה את היכולות האלה לצוות סוסים מרכבה, שבו סוס אחד מוביל ושני זוגות שמושכים את המרכבה. הסוס המוביל יכול לנוע במהירות או באיטיות, כרצונו, ואילו האחרים צריכים להתאים את עצמם לקצב שלו. על הזוגות לנוע בהרמוניה זה עם זה, אחרת, אם אחד מהם ידהר מהר מהאחר, הכרכרה תיתהפך על צידה.
היכולת המובילה היא תשומת לב. אנחנו אחראים לכמה תשומת לב יש באפשרותנו להקדיש בכל רגע נתון. תשומת לב היא גורם שכלי, המתרחש רגע אחר רגע, שניתן לדמות אותו למשקיף. אם משקיף ילווה איתנו לאורך כל הדרך, סביר יותר להניח שלא נסטה ממנה.
שללא החוכמה, האמון, על אף היותו משמעותי ביותר, אינו מסוגל למצוא את הכיוון הנכון. פתגם ידוע אומר: "אמונה יכולה להזיז הרים", אבל בהיותה עיוורת, האמונה לא יודעת איזה הר יש להזיז. אבל עם החבירה לחוכמה הפוטנציאל עצום. הסיבה לעוצמה היא שהלב והתודעה מגיעים להרמוניה. לתודעה יש חוכמה וללב יש אמון. כשמביאים את הלב ואת התודעה לקיום משותף, לאי-הפרדה, העוצמה שמתפתחת גדולה בהרבה מהמשוואה הפשוטה: אחד ועוד אחד שווה שניים. זה יותר כמו שניים בריבוע [22].
ההתמסרות שיכולה לשמש לנו אידיאל מתממשת בנכונות שלנו לתת אהבה והערכה, כבוד והכרת טובה, איכויות שפיתוחן חשוב ומועיל מאוד.
אנחנו יכולים למשל לבחון את שתי האמיתות הנאצלות הראשונות בתוכנו מספר פעמים ביום. אם נעשה זאת, נדע מה כוונתן. אמון בלבד לא מועיל, כי הוא לא יגרום לשינוי בלב ובתודעה שלנו. אנחנו יכולים לבחון את הארעיות וחוסר-שביעות-הרצון שבכל התופעות הארציות כמעט בלי כל קושי. כך, בהדרגה, נזכה ליותר ויותר חוכמה.
sotpannacittaהחשיבה שלנו רציונלית ולוגית, והיא נפגעת מהרגשנות שלנו, מהתגובות שלנו לרגשות. הנוסחה לצמיחה נמצאת באמירה: "טיהור רגשות מוביל למחשבה בהירה". אם הרגשות שלנו טהורים, כמו למשל בהתמסרות, בהכרת טובה, בכבוד ובאמון, גם המחשבה שלנו תוכל להיות ברורה הרבה יותר. הרגשות הלא-טהורים קשורים לתשוקות הכרוכות ברצון או חוסר-רצון, והם אלו שמפריעים ליכולת החשיבה שלנו. כשאנחנו תחת השפעה של רגשות חזקים אנחנו לא יכולים לחשוב כראוי.
בבית הספר לימדו אותנו לנהל דיונים. נתנו לנו נושא לוויכוח מול תלמיד אחר. כשסיימנו, החלפנו צד והתבקשנו לקבל על עצמנו את הדעה המנוגדת ולטעון לטובתה, להעלות את כל השיקולים לטובת הצד הנגדי. כל ילד יכול לעשות את זה, וגם כל מבוגר. מדובר בחשיבה בלבד. בהינף יד אדם יכול לאחוז בדעה הפוכה. אין אמת שמגולמת בשום דעה, כי מדובר פשוט בחשיבה ליניארית. עם זאת, אם המחשבות הללו קשורות לרגשות שלנו כבר לא נוכל להתדיין ולטעון לטובת הצד הנגדי. זה בדיוק הסיפור הידוע של נגיסה במנגו כדי לדעת מה הטעם שלו. יכולים לומר לנו הרבה דברים על המנגו. הוא מתוק, טעים, רך, אבל לא נוכל לדמיין את טעמו אם לא נרגיש אותו על הלשון ונחווה אותו בעצמנו. אחר כך כבר לא נוכל לנהל דיון האם מנגו מתוק או לא, כי חווינו את האמת. זה ההבדל בין חשיבה בלבד לבין חשיבה הקשורה לחוויה רגשית.
אדם שהוא בראש ובראשונה אנליטי נמצא תחת הרושם שיכולתו תביא לתוצאה הנחשקת. אדם כזה, אם לא ידרבנו אותו שוב ושוב, לא ינסה להתחבר לרגשותיו. מי שתמיד מתקשר ומגיב לרגשות כל כך מורגל לכך שאינו מסוגל/ת לעשות דברים בצורה שונה, אבל בתהליך המדיטטיבי הוא יגלה שיש דרך אחרת.
תודעה רבת-עוצמה היא נכס מצוין, אבל רק בשילוב רגשות טהורים. אמון הוא אחד מהרגשות הטהורים האלה. האמון קל יותר לאנשים שהרגש המזהם היחיד שלהם הוא חמדנות ולא שנאה. האמון מעורר רגשות נעימים שהדחף שלהם הוא חמדנות. במקרה כזה, חמדנות היא נכס, למרות שבעיקרון היא כמובן מאפיין שלילי. אבל אם נשתמש בה בצורה חיובית, ניקח חלק בתהליך הטיהור, בשאיפה למה שמיטיב, המוביל אותנו אל העל-גשמי.
sotapattianagamiדרכו של הבודהה נקראת "דרך האמצע", שמשמעותה דרך האיזון. עלינו לאזן את כל הקצוות, כדי שיהפכו למצע שימושי לאדם ההרמוני, שהתרגול שלו מוצלח. זו אחת הסיבות לכך שהבודהה המליץ על מדיטציה על הגוף כמעורר מיאוס. הרבה פעמים אנשים אומרים שהם לא רוצים לחשוב שהגוף שלהם מאוס. הרי מדובר במכונת עבודה טובה ושימושית מאוד. אבל למעשה אנחנו מאוהבים בגוף שלנו; אנחנו נתלים בו, אוהבים אותו ומתייחסים אליו בתור "אני". המדיטציה על הגוף המאוס לא נועדה לעורר בנו גועל אלא ליצור איזון בהזדהות שלנו עם הגוף שלנו. אפשר להשוות זאת להליכה על חבל דק; אם ניטה יותר מדי לימין – ניפול, ואם ניטה יותר מדי לשמאל, גם כן ניפול על צדנו. שמירה על איזון מתמיד חיונית, וכל אחד צריך לעשות את זה למען עצמו.
זוג האיכויות השני הוא אנרגיה וריכוז. לא מדובר בצורך באנרגיה גופנית, אלא באנרגיה שכלית, שהקשר בינה ובין יכולות גופניות מזערי ביותר. בשביל התרגול הזה - אנרגיה שעוברת טרנספורמציה - אנחנו זקוקים לפתח נחישות ויציבות. הבודהה השווה אותנו לאדם שחובש כובע שעולה באש. ברור שאם אדם חובש כובע שעולה באש הוא יהיה מעונין להיפטר ממנו כמה שיותר מהר. אותה נחישות נדרשת על מנת לתרגל בשקדנות. אנרגיה תלויה גם בהתכווננות למטרה אחת. אנחנו מבינים מה הכי חשוב ולא מתרוצצים בין חיי חברה, פעילות חברתית, פרקטיקה ובילוי ושאר האפשרויות הרבות הפרושות בפנינו. לכל אחד מאתנו קל יותר להשקיע אנרגיה בדברים שהוא אוהב. נצטרך להיזהר שלא לכלות את האנרגיה שלנו בחיפוש אחר קשרים חושיים מענגים רק מפני שאנחנו אוהבים אותם. נצטרך להיות קשובים לעובדה שקשרים חושיים מענגים הם קשרים קצרי מועד ולכן לא יעניקו לנו סיפוק מלא, ושאנחנו מבזבזים את האנרגיה שלנו מבלי לזכות להגשמה אמיתית. לכן כל זה הופך לאנרגיה מבוזבזת שלנו.
אנחנו יכולים להתחיל בהשקעת האנרגיות שלנו בדברים החשובים ביותר.
מדיטציית שלווה (סמטהה) שהיא ריכוז טהור, עשויה להוביל לישנוניות כשאין מספיק אנרגיה. אבל מדיטציית תובנה (ויפסנא), המתמקדת בארעיות, במחשבות וברגשות העולות ונעלמות ללא הרף, עשויה להעלות את האנרגיה הנדרשת. מכיוון שיש לנו כמות מוגבלת של עוצמה, עלינו להשתמש בה בצורה הטובה ביותר האפשרית. יש לאזן בין האנרגיה והריכוז, בראש ובראשונה במדיטציה. כשהיכולות האלה הופכות לכוחות, הן מובילות להיספגות מדיטטיבית (ג'האנה). כשהחכמה נהיית עוצמה, היא מתבטאת בתובנה של שלושת מאפייני הקיום: ארעיות (אניצ'ה), חוסר שביעות רצון (דוקהה) ואי-ממשות (אנטה). כשהאמון נהיית עוצמה, היא מתבטאת גם בתור ארבעת הרגשות הבלתי-מדידים (ברהמה ויהארה): טוב לב אוהב (מטא), חמלה (קרונא), שמחה אוהדת (מודיטא) ואיזון הנפש (אופקהא). תשומת לב היא עוצמה כשאנחנו קשובים כהרגל לכל ארבעת הבסיסים (כלומר: תשומת לב לגוף, לרגשות, לרצון ולתכני חשיבה). לשלוט בכל ההיבטים הללו זה האידיאל, אבל חיוני לתרגל אותם. ומכיוון שבכולנו קיימות היכולות הללו, חשוב מאוד לטפח אותן. כך האדם מגלה שהוא נהיה הרמוני ומאוזן יותר, בעל הרבה פחות קשיים, אשר יכול לעזור לאחרים. פיתוח חמש היכולות האלו צריך להיות מטרה מרכזית בחיי בני האדם. יש לראות באיזון בין היכולות הללו את החיבור בין הלב ובין התודעה.
תרגום: רונה משיח
מקור: http://www.accesstoinsight.org/lib/authors/khema/herenow.html#ch7
תורגם במסגרת פרויקט 'פעם בשבוע' של בודהיזם בישראל http://www.buddhism-israel.org/