מן העושה אל האין-עושה - ובחזרה

מאחר ואנחנו קבוצה של אנשים עם ניסיון, אז חשבתי לדבר היום על נושא שלרוב הוא לא משהו שאנחנו מדברים עליו ברטריט, שיש בו הרבה אנשים מתחילים. במקרה הזה אנחנו יותר, ההוראה היא ככה יותר מכוונת לאיזושהי רמה בסיסית יותר, אז יש כאן הזדמנות למשהו קצת יותר, איך נגיד- יותר עמוק? יותר לרוחב, יותר לגובה, יותר ל... Who knows.

אז הנושא של השיחה הערב זה "מהעושה אל האין עושה ובחזרה". או – "מהעושה (בגוף נקבה), אל האין עושה ובחזרה". ואני רוצה, את המשפט אולי מעט אניגמטי, או חידתי הזה, להתחיל עם ציטוט של מורה הודי, שהיה חי ממש עד השנים האחרונות, ראמש בן סקאר, שהציטוט, הוא נהג לייחס אותו לבודהה. אני לא ראיתי אותו בשום טקסט אבל הוא נהג לייחס אותו לבודהה וגם,  כמה שאני זוכרת כשהייתי אצלו, שלמדתי אצלו בבומביי, אז הציטוט הזה אפילו היה שם על הקיר והמשפט אומר- מעשים נעשים, פעולות מתרחשות, אבל אין עושה שעושה אותן.

ברטריט יש לנו הזדמנות לחקור קצת יותר לעומק דברים שהם על פניו, בזמן, בחיי היום יום, החיים מהירים מדי ומוסחים, דעתנו מוסחת מדי מכדי לתת עליהם את הדעת אבל ברטריט משהו בנו קצת מוריד הילוך, קצת התהליכים הפנימיים, אנחנו יכולים לראות אותם קצת יותר בסלואו מושן, אז זו הזדמנות לחקור ואנחנו מתחילים בזמן הרטריט לשים לב לדברים שקורים בראש לעומת הדברים שקורים, במה שנקרא, המציאות, או מה שממש קורה ברגע זה ואנחנו יכולים להתחיל לעשות את ההבחנה בין מה זה, מה זה כל דבר ממה שקורה עכשיו, במרק הזה של הרגע הנוכחי; אנחנו יכולים להתחיל לראות - זה ברוקולי וזו חתיכת גזר וזה תפוח אדמה וזה ככה.. נכון היה מרק מדהים היום בארוחת ערב? אז המרק הזה זה השראה לשיחה.

אז יש לנו אפשרות לראות גם את מה שמרכיב את התגובות שלנו, את המחשבות שלנו, יש לנו אפשרות קצת להתנתק מהמקום שהרבה פעמים אנחנו בחיי היום יום קצת תקועים בו, בסיוט של המחשבות והאישיות והאם אוהבים אותי או לא אוהבים אותי; האם אני צודקת או טועה; מה יהיה; מה היה בעבר, מה יהיה בעתיד; מה עשו לי, מה אני אעשה. האישיות, שהיא בעצם שלל זיכרונות מן העבר, שאנחנו מלבישים על המציאות, על ההווה, כמו קופי פייסט ובעצם, אנחנו, מתאפשר לנו כאן קצת להפריד בין הסיפור של מה שקורה עכשיו לבין מה שבאמת קורה עכשיו, רגע אחרי רגע ויכולים לבחון בעיניים קצת יותר צלולות, קצת יותר מפוקחות, מה באמת קורה כאן.

אחד הדימויים שמשתמשים במסורת, זה כמו לקחת חבל שעשוי מהרבה הרבה סיבים ואנחנו מתחילים לחתוך סיב אחרי סיב ולאט לאט, סיב אחרי סיב נפרם עד שכל החבל נחתך. זה הרגעים של התעוררות.

אז כשאנחנו בזמן כזה מיוחד של רטריט, כשאנחנו כאן, מפנים את המבט, שהוא לרוב באופן מאוד מורגל, מופנה החוצה, אנחנו מפנים אותו כלפי פנימה אז מתאפשרת חקירה. וחקירה של מה? חקירה, בגדול, של מה שגורם לנו סבל, בשביל שמה? בשביל שנוכל להפסיק לעשות אותו. וגם מה שגורם לנו שמחה, בשביל שנוכל לפתח ולטפל את מה שגורם לנו שמחה. אז בואו נראה מה זה העניין הזה של העושה ללא עושה - האם יכולה להיות עשייה ללא עושה? האם העושה זהה לעשייה? האם האין עושה מתבטא באי עשייה? ומה פירוש שפעולות מתרחשות ומעשים נעשים אבל אין עושה שעושה אותן? הדהרמה אומרת שזה שמתרחשת פעולה, לא יוצר פועל; זה שמתרחשת ראייה, לא יוצר רואה; זה שמתרחשת שמיעה, לא יוצר שומעת; זה שמתרחשת פעולה, עשייה, לא יוצרת עושה. אני העושה, האהמקרה, זה שלוקח בעלות על העשייה, על מה שמתרחש, בעצם הדהרמה אומרת שעצם הפעולה לא מעידה על כך שיש מישהי או מישהו שעושה אותה.

מאחר שכל זה נשמע אולי מסובך, אז בואו ניוועץ בנגארג'ונה, שייפשט לנו את הדברים מאוד. ספר מקסים שתרגם וערך אביתר שולמן. אז נגארג'ונה אומר, נגארג'ונה היה מהמאה השנייה, איש מבריק, מורה מבריק, מהתקופה ההודית בהודו והוא מתייחס הרבה לנושאים האלה אז למשל הוא אומר - כיצד ייתכן, אני קוראת ככה מתוך אמצע של כמה דברים שלו – כיצד ייתכן שהמתנועע נע, כל עוד מתנועע חסר תנועה לא ייתכן. זאת אומרת, איך יכול להיות שמישהו שהוא זז, הוא זז כל עוד שמישהו שמתנועע, חסר תנועה. זה לא הגיוני, זה אוקסימורון, זה לא אפשרי. תנועה אינה מתחילה במה שנע, בעבר; תנועה אינה מתחילה במה שטרם נע. תנועה אינה מתחילה במתנועע. היכן מתחילים לנוע? לא הגיוני שהתנועה זהה למתנועע, לא הגיוני שהתנועה נפרדת מהמתנועע. אם התנועה זהה למתנועע, תנבע התוצאה של אחדות הפועל והפעולה. מצד שני, אם התנועה לא זהה למתנועע, אם תנועה ומתנועע זה שני דברים נפרדים, תהיה תנועה ללא מתנועע ויהיה מתנועע ללא תנועה.

לפני הרבה שנים חייתי באשראם שהיה מוקדש ליוגה ומדיטציה וחיים רוחניים ותרגול של פרישות מינית, כמו מנזר, אבל היה לנו גורו. וכשאני הצטרפתי לאשראם, זו הייתה קהילה של כמה מאות אנשים ומאוד מאוד התלהבתי, מאוד נמשכתי והתלהבתי והייתי כולי בתוך העניין וראיתי שזה אנשים, היו שם אנשים מדהימים והמקום היה יפהפייה. זה היה... בנין על גבעה בתוך חורש ולרגלי הגבעה היה אגם וכל היערות מסביב, שהיו מחליפים עלים, מחליפים צבעים בסתיו, פשוט היה מקום מקסים ואנשים מקסימים, אבל לא הרגשתי שאני מתחברת לגורו. זה אותו גורו שלימים נתן לי את השם "סנדיה". לא נולדתי עם שם הודי ומאוד התחברתי אליו בהמשך אבל בשנה הראשונה חשתי, אני, אתם יודעים, אני ישראלית, מה זה הדבר הזה, מה זה ההשתחוויות האלה, מה זה ה – Divotion הזה, לא בשבילי...הא, הא, הא, אירוניות הגורל; אחר כך זה היה מאוד בשבילי.

אז כל שבוע היה מפגש של הקהילה עם הגורו, משהו ככה כמו כאן, הוא יושב על במה ונותן ככה דהרמה ואפשר היה לעלות ולשאול אותו שאלות. אז אני עליתי ואמרתי לו –

"תראה, אני באמת, אני אוהבת את המקום הזה מאוד, אני אוהבת מאוד את האנשים. אני חושבת שזה מקום מדהים, אבל יש לי בעיה אחת קטנה, אני לא אוהבת אותך".

אז התשובה שלו הייתה מאוד מרשימה, הוא אמר –

"אם את אוהבת את האשראם, אם את אוהבת את היצירה הזו, את האנשים, את המקום, את הקהילה, את הלימוד, אז זה, זה חלק ממני. אז אם את אוהבת את כל זה, אני, מבחינתי, את אוהבת אותי". "אולי", הוא אמר, "אולי את רואה אנשים אחרים שמסתכלים עלי ככה, עם עיניים כאלה ועושים כל מיני כאלה השתחוויות ומדברים עלי באיזשהו אופן ואז את חושבת – אני לא כמוהם, אז כנראה שאני לא אוהבת. אבל", הוא אמר, "שיווה והריקוד שלו הם אחד". ובמסורת ההודית יש אייקון מאוד מפורסם – שיווה נטראז', חלקכם וודאי מכירים, פסטיבל נטראז', שיווה נטראז' זה הדמות של שיווה, שיווה זה אל, אחד האלים במסורת ההודית ושיווה נטארז' זה שיווה הרוקד, אולי אתם מכירים את הפסל, של, יש לו כמה זרועות, הוא מחזיק כל מיני סמלים, כל מיני סימבולים בזרועות השונות, ויש מסביבו עיגול של אש, עומד על, רגל אחת במודרה של ריקוד והרגל השנייה עומדת על שד או הגמד שמסמל את האגו וזה הריקוד, ריקוד הניצחון של שיווה, ריקוד ניצחון הרוח על האגו. אז הוא השתמש בדימוי הזה, הוא אמר – "שיווה והריקוד שלו הם אחד; אי אפשר להפריד בין הרוקד לריקוד, נכון? כי כשהריקוד מסתיים, איפה אז הרקדן? האם הריקוד מגדיר את הרקדן? האם הריקוד מייצר רקדן? ואם הוא מייצר רקדן, אז איפה הרקדן היה לפני שהתחיל הריקוד? והאיפה הרקדן כשנגמר הריקוד? וכשנגמר הריקוד, האם הרקדן עדיין רקדן? האם הרוקד היה הרוקד לפני שהתחיל הריקוד? ומי יהיה הרוקד כשהריקוד יסתיים"?

וגם נגיד כאן, אנחנו יושבים פה באולם, עוד מעט יצלצל הפעמון ואנחנו נקום, נעמוד, נצא, נלך, איפה אז תהיה היושב? היושב? לאן תיעלם היושבת? וכשנגמור ללכת, נחזור לכאן, ושוב נתיישב – איפה יהיה ההולך? לאן נעלם ההולך? או אולי ההולך, ההולכת, נמצאת כזרע של פוטנציאל ביושבת, והיושבת כזרע של פוטנציאל בהולכת? אבל אז מה עם השוכבת? והעומדת? והמתכופפת? והמתיישרת? איפה הן? איפה הם כולן ברגע זה?

ואם עכשיו אני מזיזה את היד, כן, אז אני אומרת – אני מזיזה את היד, אבל הדיבור, הוא מחייב איזשהו שימוש במילים למען הנוחות; אם אנחנו כל פעם שנרצה להגיד "אני" נצטרך להגיד "חמשת המצרפים וארבע האלמנטים, שמוחזקים ביחד על ידי ההיאחזות", אנחנו לא נספיק שום דבר בחיים. אז יש קונבנציה, הבודהה אמר, יש שלוש סיבות להשתמש במילה "אני" ואחת מהן זו קונבנציה, מוסכמה, מתוך נוחות אנחנו אומרים "אני", "אנחנו". אבל מה יש כאן בעצם? יש כאן יד זזה ויש כאן תנועה. וכשהתנועה נעצרת, איפה התנועה? לאן נעלמה התנועה? וכשהיד במנוחה, אז אין יד שמתנועעת וכשהיד מתנועעת, אין יד במנוחה. אז שוב השאלה, האם התנועה ומה שנע, האם הם אחד או הם נפרדים? וכמו שנגארג'ונה אמר, כיצד ייתכן מתנועע, שמפסיק לנוע - מפסיק לנוע אז הוא כבר לא מתנועע, כל עוד מתנועע חסר תנועה, לא אפשרי? אז כל עוד, צריך היה לכתוב את זה ההפך, אני עושה לו עריכה תוך כדי - כל עוד מתנועע חסר תנועה לא ייתכן, כיצד ייתכן מתנועע שמפסיק לנוע? לא הגיוני שהתנועה זהה למתנועע. לא הגיוני שהתנועה נפרדת מהמתנועע.

אז איך נראית עשייה ללא עושה? איך מרגישה, איך זה מרגיש עשייה ללא עושה? מה מאפיין עשייה ללא עושה? ואני חושבת שאנחנו יכולים ללמוד לזהות זמנים, רגעים שבהם העושה או העושה, פחות מוצקים, פחות נוכחים. אני חושבת פחות מגובשים. אני חושבת שאנחנו, זה טוב שאנחנו נלמד להכיר גם רגעים בהם העושה או העושה (בגוף נקבה) או תחושת העושה או העושה (בגוף זכר ובגוף נקבה), מאוד מאוד מורגשים, מאוד מוצקים, מאוד נוכחים. יש לכם רעיון מתי? באיזה זמנים יש תחושת עושה מאוד חזקה ונוכחת? יש למישהו?

(ניתנת תשובה מהקהל וסנדיה חוזרת על התשובה) - בלחיצת יד? כן, אוקיי מעניין. מה עושה את העושה נוכח יותר בלחיצת יד? העשייה שיש בה מגע גופני? הפעלת כוח? תודה.

(ניתנת תשובה נוספת מהקהל וסנדיה חוזרת על התשובה) - כשאנחנו במלואנו במשהו, במיינדפולנס. אהה.

אני חושבת שאפשר לזהות את תחושת העושה שהיא נוכחת יותר כשאנחנו, תחושת העושה, שהיא קשורה גם לתחושת האני העושה, וכשהתחושה הזו יותר נוכחת זה לרוב כשאנחנו יותר בסטרס. דווקא, באמת, כשאין מיינדפולס. ככל שתחושת האני יותר נוכחת אז הרבה פעמים יש שם פחות זרימה, פחות ספונטניות, פחות הנאה. אפשר לחשוב על זמנים שקל לנו וכיף לנו, למשל בחופשות, הרבה פעמים אנשים מתארים חופשה כמשהו שהיה מאוד אוורירי וקליל וכיפי וזה מעניין לשים לב שבזמני חופשות, דווקא האני העושה הרגיל, הקבוע, של כל החיים, של המטלות ושל הצריך והחייבים להספיק וטרדות והספקות וההרגלים, בזמן חופשה כל זה לא קיים. משהו באני, בתחושת האני, פחות נוכח ומתאפשרת יותר קלות. מתאפשרת יותר קלילות, יותר שמחה. אני חושבת שזה נורא חשוב שאנחנו נתרגל וניתרגל לזהות רגעים כאלה כי בהרגל ובמוח שלנו שיש לו משהו שנקרא Negative bias, יש לו הטיה לנגטיביות (שליליות), נטייה יותר להתפקס על הרגעים שרע לנו, שחסר לנו, שצריך לעשות לגביהם משהו ואנחנו הרבה פעמים מפספסים ולא נירשם ולא נספר אצלנו רגעים של...רגע של שמחה, רגע של הנאה, רגע של שלווה.

לפעמים הרגעים האלה, הם נוכחים בחיים שלנו ואם אנחנו נתחיל לשים לב אליהם, אתם מכירים, כמו שפעם היו אומרים, בתור תרגיל – תשימו לב, מעכשיו לפולקסוואגן, חיפושית צהובה; פעם עוד היו כאלה, זה מסגיר את הגיל שלי. ופתאום, פתאום מתחילים לראות מלא כאלה. אז אם אנחנו נחליט, כתרגיל, לשים לב, למצבים נעימים, לרגעים שמחים, זה ינכיח אותם. הבודהה אמר לסחוט את טיפות הדבש מהרגעים האלה. ואני בטוחה שיש לנו מלא רגעים כאלה בחיי היום יום רק איכשהו אנחנו, הם לא נרשמים, אנחנו מדלגים מעליהם בתודעה ואנחנו מפספסים, אנחנו מפסידים טווח שלם של איכות שקיימת בחיים שלנו, איכות של הנאה, של חופש. אני אתמול, כן, אתמול, נסעתי על כביש 6 ומרחוק ראיתי לאורך הגדר בטון שבצד ימין, מכונית של כביש 6 כאלה, כתום-לבן כזה והנחתי שהם בודקים, המכונית ככה נסעה לאורך הכביש, לאורך הכביש, לאורך הגדר בטון והנחתי שהם בודקים מהירויות של נהגים ואכן התנועה קצת האטה אבל כשהתקרבתי לשם, ראיתי שבצד של הכביש, לשולי הכביש, הולך לו עייר קטן והמכונית של כביש 6 ליוותה אותו, אולי דאגה לו ושמרה שהוא לא ייפגע ורצתה לעזור לו לצאת ביציאה הראשונה או אני לא יודעת, אבל זה היה כל כך מפתיע ולשנייה הרגשתי כאילו בועה של אושר קטנה התפוצצה לי בלב. זה היה כל כך משמח לראות עייר באמצע החיים ואת המכונית של כביש 6 דואגת לו. כי כשאנחנו מתחילים לשים לב לרגעים האלה אז אנחנו מתחילים לחוש באופן חוויתי, לחוות איך מתרחשת עשייה ללא עושה, ללא מישהו או מישהי שלוקחים על העשייה הזו בעלות.

אז עשייה ללא עושה הרבה פעמים היא תאופיין בחוסר מאמץ, בתחושה שזו חוויה נעימה, קלילות, שלווה, הנאה, ספונטניות. כמו לפעמים בשחייה או בריצה או בריקוד או כשעושים אהבה או ששומעים מוסיקה או בשעת משחק, כאילו הפעולה עצמה משתלטת. הפעולה takes over  והיא הופכת להיות כאילו היא מתרחשת מעליה, מתרחשת מעצמה. ומי שעושה אותה, נעלמת. ואין לי ספק שכולנו מכירים את החוויה. אלה רגעים של שלווה, של חיבור, של מנוחה, של הרמוניה. אני חשה כמעט כל ערב את התחושות האלה כשאני יוצאת עם, אנחנו, ענת, הבת זוג שלי ואני, יוצאות עם הכלבה כל ערב, כמעט כל ערב, לטיול וכל חבורת החתולים שלנו, מצטרפים לטיול. אנחנו עברנו לבית הזה רק לפני חצי שנה וירשנו מהקודמת חבורה של חתולים על המרפסת, של שלל, גדולים וקטנים, ואחד שחור, דני זכר, שחור, גדול והקטנצ'יק הכתום, ועוד איזה, זוג, אמא ובן, שחור לבן ואחד אפור, אפורי קוראים לו ואמא של אפורי שלה, עוד אין שם וכל החבורה העליזה הזו, הססגונית הזו, יוצאת אחרינו ברחובות, רצה אחרינו, אלה רצים לכאן, אלה רצים לשם, מרחרחים וקופצים אחד על השני ורצים לכאן ורצים לשם... ורחוב אחרי רחוב, עושים איתנו סיבוב ואני כל פעם מתפלאה – מה יש להם, יוצאים עם הכלבה, הכלבה היא פחות או יותר בגודל של החתול הגדול, מה יש להם לצאת אתנו לטיול, ערב, ערב? זה מרגיש לי כמו גן ילדים, שאומרים לילדים, הגננת אומרת – ילדים, עכשיו יוצאים לטיול, קחו את התיקים, שימו כובעים, תתחלקו לזוגות וקדימה. אז ככה כל המשפחה הקטנה הזו, ערב ערב. וזו חוויה, תחושה מאוד ספונטנית, מאוד קלילה, מאוד מהנה וכשאנחנו חווים רגעים כאלה אנחנו יכולים לעצור רגע, תוך כדי ולשאול – איפה פה העושה? איפה פה ההולכת?

אבל גם אין צורך להתאהב ברעיון של אין עושה. "יש עושה"- זה רעיון, קונספט, זו לא המציאות; "אין עושה"- זה גם כן רעיון, גם כן קונספט. מה שיש זה מה שקורה ברגע זה בלבד. כל השאר זה סיפורים על, אנחנו כולנו story tellers (מספרי סיפורים) מעולים. אבל מה שחשוב בכל הדבר הזה, שוב אנחנו חוזרים לנגארג'ונה ונגארג'ונה אומר – כאשר דועכים האני ושלי, האני העושה, ההיאחזות נכחדת. והדבר החשוב בכל החקירה הזו, זה הכחדת, הפחתת ההיאחזות. כי זו המטרה של הדהרמה, להפחית את האי- נחת, את הסבל ולכן כל החקירה הזו של העושה והלא עושה, החשיבות שלה או התרומה שלה, היא בהבנה המשחררת. זה לא עוד רעיון לאמץ, או עוד קונספט לשים לנו כמטרה לחתור אליה, כעוד הישג להתהדר בו. כי אז, אם אנחנו נאחזים ברעיון הזה אנחנו שוב במעגל האי- נחת, הדוקהה. החשיבות של החקירה הזו היא ההבנה ומתוך ההבנה קצת להרפות מההיאחזות ב"אני" ו- "שלי", מה שמאפשר קצת יותר זרימה, קצת יותר קלילות; מאפשר קצת יתר לכוח החיים לנוע בתוך הפעילות שלנו, שהפעולות שלנו ינבעו מתוך כוח החיים, בהרמוניה עם תנועת החיים עצמה. ואז הפעולות שלנו מרגישות כמו ריקוד. אין בהן מאמץ, אין בהן הפרדה בין העושה לפעולה שלה.

יש במסורת סיפור על תלמידה שבאה למאסטרית, למורה שלה ושאלה אותה – "מה הוא המצב לפני ההארה"? המאסטרית ענתה- "ההר הוא הר, הנהר הוא נהר והעץ הוא עץ". אמרה התלמידה- "וואו, ומה קורה בזמן ההארה"? ענתה לה המאסטרית – "ההר אינו הר עוד והנהר אינו נהר עוד והעץ אינו עץ עוד". הסתקרנה התלמידה ושאלה – "ומה קורה אחרי ההארה? ענתה לה המורה – ההר הוא שוב הר, הנהר הוא שוב נהר , העץ הוא שוב עץ".

אז כשאנחנו מרפים מהרעיון של יש אני עושה ומהרעיון של אין אני עושה, כשאנחנו מרפים משניהם, מהסיפור על מה קורה לטובת המפגש האותנטי, הבלתי אמצעי עם מה שקורה עכשיו, רגע אחרי רגע, נפתח מרחב עצום, עצום כמו לילה בסיני, בליל כוכבים, כמו כל השמיים ובמרחב בעצום הזה, שהוא לא חיצוני והוא לא פנימי, מתרחשת תנועת החיים. כי מה נע? תנועת החיים נעה. מה מניע? תנועת החיים וכאשר אין היאחזות בתודעה ברעיון או רעיונות על החיים, אז החיים זורמים דרכנו ובנו, בחופש מוחלט, כמו נחל קטן שמפכה ומבעבע ושוקק וצוהל, מלא חיות ואנרגיה ושמחה.

אני רוצה לסיים עם שיר, שבשבילי הוא ממש מסמל עשייה ללא עושה (ללא עושה בגוף נקבה) של אווה קילפי בתרגום של רמי סהר –

"בלכתי לישון, עולה על דעתי:

מחר אחמם את הסאונה,

איטיב עם עצמי,

אוליך, אשחה, ארחץ,

אזמין את עצמי לתה ערב,

אדובב את עצמי בחיבה ובלהט,

אשבח: אישה קטנה אמיצה שכמותך,

אני בוטחת בך".

אני מזמינה אותנו במהלך הרטריט להפנות כלפי עצמנו ולשבח את השבח הזה, איש קטן ואמיץ שכמוך אני בוטח בך, אישה קטנה ואמיצה שכמותך, אני בוטחת בך.

תימללה- אופיר איל