כנס גופנפש בסרטן, מחלה והחלמה.
מרכז דווידוף, 12.6.2012
"הראש יוצר את התהום, הלב חוצה אותה"
על רגשות, אמונות ומחשבות בהחלמה מסרטן
שמחה יעל פזואלו
שלום רב לכולכם. אני שמחה להיות כאן, שמחה על ההזדמנות לדבר בפניכם על רגשות, אמונות ומחשבות בהחלמה מסרטן. לאחרונה שמעתי על מחקר סוציולוגי בנושא פחדים, שהראה שעבור רוב משתתפי המחקר, דיבור בפני קהל היה הפחד הגדול ביותר. הפחד השני בעוצמתו היה הפחד מפני המוות. במלים אחרות, רוב האנשים רואים דיבור בפני קהל כגרוע יותר ממוות. לאור העובדה שאני מתמודדת עם סרטן, אני מוצאת שהפרספקטיבה שלי השתנתה, כך שדיבור בפני קהל הפך להיות קצת פחות מאיים. מה כבר יכול לקרות, לא תבינו אותי? לא תצחקו במקומות הנכונים?... (למשל, עכשיו).
אני רוצה לברך על היוזמה לעשות כנס שנוגע באופן אמיץ ואמיתי בנושא של גוף ונפש במחלה ובהחלמה. לפעמים נדמה לחלק מאיתנו שהנושא הזה כבר מצוי בתוך הזרם המרכזי של ההתייחסות לסרטן, אבל ברוב המחלקות בבית החולים הזה, ובבתי חולים בכלל, יש אזלת יד ביחס לעובדה הפשוטה שכל מתמודדת עם סרטן מבינה מהר מאוד: ההתמודדות עם מחלת הסרטן באמצעים רפואיים בלבד אינה מספיקה. או, בניסוח אחר: רפואה המתייחסת לרבדים הגופניים-ביולוגיים בלבד של המחלה ושל האדם המתמודד אתה אינה רפואה מספיק טובה.
אני מודה למיכל גינת, שהזמינה אותי להשתתף בכנס הזה. אני מודה גם לרני לוי, אהוב לבי, ולחיים שהפגישו בינינו. אני מודה למעגל של המשפחה, החברים והחברות שלי, שמתפללים ומתפללות לבריאותי כל העת. ואני מודה גם לפרופסור נועה אפרת בן ברוך ולדר' גיל בר-סלע, שהצילו אותי מעצמי, וכנראה גם ממוות, יותר מפעם אחת.
אני מתמודדת עם סרטן שד כבר למעלה משש שנים. חוויתי הפוגה קצרה, מתוקה ומלאת חרדה בין האפיזודה הראשונה לשנייה, והפוגה קצרה ועוד יותר מתוקה בין האפיזודה השנייה לשלישית, בשנה הראשונה לחייה של הבת שלי, שתהיה בת ארבע בעוד שבועיים. המחלה שלי עיקשת, אבל כנראה שגם אני, בינתיים לפחות. לא בחרתי לפגוש במחלת הסרטן, איני יכולה לומר שאני שמחה על המפגש הזה, אבל גם איני יכולה לומר שאני מצרה עליו. אני מוצאת את העיסוק בשאלה הזו מיותר ואני מודה על האפשרות להניח אותה בצד. אין לנו שליטה על מה שהחיים מזמנים לנו. אין לנו שליטה, אבל יש לנו בחירה בין האפשרויות השונות להתמודדות עם מה שהחיים מזמנים לנו, ויש לנו בחירה ביחס למידה בה אנו פתוחים לאופן בו המפגש הזה ישנה אותנו. על הבחירה הזו אני רוצה לדבר היום.
הכותרת שבחרתי לדבריי היא: "הראש יוצר את התהום, הלב חוצה אותה". המשפט הזה, ציטוט מדבריו של ניסרגדתא מהראג', מורה ממסורת האי-שניות ההודית (non-duality), מתמצת את רוב מה שאני רוצה להגיד כאן היום, אבל מאחר שיש לי עשרים דקות, אני אפרט קצת. אני רוצה לדבר על הראש והלב שלנו, תוך התייחסות למודל רב רובדי של החלמה, מודל שמבחין בין החלמה לבין ריפוי.
***
הקיום האנושי הוא קיום כה מורכב ורב מימדי, שלכולנו יש נטייה לנסות לפשט אותו בכל מיני אופנים. אנחנו מנסים, למשל, לתפוס את הדברים בפיצול ל"טוב" ו"רע". אנו מנסות להתייחס רק למימדים של הקיום שלגביהם אנו יכולות "לעשות משהו", ולבטל את כל שאר המימדים. אנחנו מנסים לצמצם את החוויה הרגשית שלנו בעולם ו"לא להרגיש רגשות קשים". אנחנו מנסות "לחשוב רציונלית", "לחשוב על הטוב", "לחשוב חיובי". הניסיונות הללו, ככל שהם מוכרים לי, ונוגעים ללבי, הם ניסיונות עקרים ולעיתים אפילו מסוכנים. אני אדבר בהמשך על הסיכון שכרוך בהם, אבל ראשית אני רוצה להתייחס לכך שכל הניסיונות הללו נוגעים באמת אחת בסיסית, בדבר אפשרויות הבחירה שיש לנו.
המוח האנושי מלא במסלולים עצביים. יש מסלולים המשותפים לכלל בני האדם, ויש מסלולים ייחודיים לכל אחד ואחת מאיתנו. כולנו מכירים את המצב שבו מחשבה עולה על איזה מסלול אוטומטי והופכת, לרגע או לזמן ממושך, להיות "האמת". לפחדים יש נטייה כזו, נכון? לרגע נדמה לנו שזו המציאות, שזה מה שאכן קורה.
ברגעים האלה יש לנו בחירה. יש לנו אפשרות לזהות את התנועה האוטומטית הזו, להפסיק אותה, ללמוד לחשוב אחרת על הדברים, לנסות להניח את החשיבה בכלל ולהיות עם התחושות הגופניות שלנו, עם הנשימה, עם מה שבאמת קורה ברגע הזה. אין שום הכרח להתייחס למחשבות ולפחדים הללו כמו היו אמת. אין חובה להזדהות איתן ולתת להן להשתולל בחופשיות. כדאי מאוד למצוא מה עוזר לנו בהתמודדות מולן, וזה יהיה אישי, ויחייב התמדה ונחישות, ולפעמים יצירתיות ואלתורים, כי בכל פעם משהו אחר יעבוד.
אז יש לנו בחירה ויש אפשרות לא להילכד במעגלים של מחשבות מייסרות ומזיקות, אבל בהיותנו בני אדם, בהחלט אין לנו אפשרות לא להרגיש מדי פעם כאב, עצב, פחד, ייאוש. אף אחד לא יכול לתת לנו מזור מהחיים שלנו. אף אחד לא יכול לרפא אותנו מהתמודדות עם החיים שלנו, כפי שהם, על הפחדים והכאבים הארוגים בהם.
בקצה האחד, אם כן, קיימת הנטייה לנוע בתוך מעגלים אוטומטיים של פחד וכאב, ובקצה האחר קיימת הנטייה לנסות לשלוט במחשבות וברגשות ולא לחוש פחד וכאב ("להתגבר על הפחד", "לחשוב חיובי"). שני הקצוות, ובכלל קצוות, בעייתיים באותה המידה. הנטייה להישאב לאחד הקצוות, לצמצם את המורכבות האנושית לקוטב אחד, מוחקת את המורכבות, ופוגעת בהחלמה. הנטייה הזו היא נטייה של הראש. (כשאני אומרת "ראש", אני מתכוונת למיינד, תודעה, מוח, נפש).
למה הנטייה הזו פוגעת בהחלמה?
כדי לענות על השאלה הזו ברצינות, אני רוצה להבחין בין "החלמה" (healing) לבין "ריפוי" (curing). "ריפוי" מתייחס לרבדים הגופניים-הרפואיים של ההתמודדות עם המחלה. המושג "החלמה" מנסה לכרוך את כל הרבדים יחד, ובמובן הזה, ב"החלמה" יש התייחסות להיבטים גופניים, ביולוגיים ורפואיים, להיבטים רגשיים, רוחניים, סביבתיים, חברתיים. "החלמה" כוללת בתוכה גם "ריפוי", ו"ריפוי" אינו כולל בתוכו החלמה. עם זאת, לעתים אין חפיפה בין החלמה לבין ריפוי. יכול להיות מי שיירפא מהסימפטומים של המחלה, ולא יעבור תהליך החלמה, ויכול להיות מי שיעבור תהליך משמעותי של החלמה בכל הרבדים של הקיום שלו, ובכל זאת, במישור הגופני, לא יירפא.
מחלות הסרטן הן מחלות רב סיבתיות. אין סיבה אחת, או גורם אחד, לא גנטי ולא נפשי ולא סביבתי ולא התנהגותי שמוביל להתחוללות של סרטן בגוף. למחלות הסרטן יש גורמים גנטיים, סביבתיים, נפשיים, התנהגותיים, ורוחניים, ואני אפרט בקצרה כל קבוצה של גורמים:
גורמים גנטיים: כולנו מכירות את המשפחות שבהן כמעט לכל אחד ואחת מבני המשפחה הייתה התמודדות עם איזשהו סרטן. מבחינה מחקרית, לא כל הגנים מופו, ואין לכל אחד/ת מאיתנו "תווית" של נטייה גנטית. אני, למשל, לא "נחשבת" כבעלת נטייה גנטית. מצד אמי, סבתי נפטרה מסרטן שד, דודתי נפטרה מסרטן, אמי התמודדה עם מצב טרום סרטני ועברה ניתוח מניעתי להסרה של איברים. מצד אבי, סבתי נפטרה גם היא מסרטן, ואילו סבי ואבי לא חיו הרבה מעל גיל 50, כל אחד מסיבותיו הוא, כך שקצת קשה לדעת מה היה מתפתח מהצד הזה. בכל אופן, התמונה פחות או יותר ברורה מהבחינה הגנטית. [הזדקנות אף-פעם לא הייתה בעיה במשפחה שלי, הכיוון אצלנו הוא יותר אנטי-אייג'ינג].
גורמים סביבתיים: ברור שהסביבה משפיעה על התפתחות הסרטן. רמות הזיהום באוויר ובמקורות המים, זווית הקרינה של השמש, וכו' - כל אלה משפיעים על אחוזי הסרטן באוכלוסיה. החברה בה אנו חיים מתעלמת מהעובדה המכרעת הזאת, והמדינה מאפשרת לבעלי ההון לזהם את האוויר ואת מקורות המים ולפגוע בטבע פגיעה אנושה. יש הרבה דוגמאות לעניין הזה של אחוזי הסרטן הגבוהים באזורים מסוימים, בטבעון למשל, או בקרבת אנטנות סלולריות.
גורמים נפשיים: כפי שאפשר היה לראות בהרצאות הקודמות [דר' נטלי רפפורט ומיכל גינת] יש קשר בין דחק (stress) לבין סרטן, בין טראומה לבין סרטן וכדומה. יש בכתובים גם התייחסות לפרופיל אישיותי של מתמודדים עם סרטן, התייחסות להדחקה של רגשות קשים כמו כעס, שמעתי התייחסויות לסרטן כמחלה של "אנשים נחמדים", וכדומה. יש מחלוקות לגבי כל אחד מהדברים שציינתי, כמובן, וברור שלא כל הגורמים מתייחסים לכל אחד ואחת. שווה לבדוק את הדברים בכנות ובאומץ, ולהיעזר בטיפול נפשי במידת הצורך.
גורמים התנהגותיים: מחקרים רבים קושרים התפתחות של סרטן בגורמים התנהגותיים כגון אכילה לא נכונה, עישון, שתיית אלכוהול, שינה לא סדירה, מעט מדי פעילות גופנית, וכדומה. חשוב להבין שלא מדובר בהתנהגויות קיצוניות, אלא בנורמות המקובלות בחברה. אורח החיים הנפוץ והנחשב "סביר" הוא אורח חיים לא בריא. למשל, שינה. המערכת החיסונית שלנו פעילה בעיקר בשעות המוקדמות של הלילה, ולכן חשוב ללכת לישון מוקדם. בעניין אוכל, למשל, כמעט כל מה שמוכרים לנו במרכולים הוא לא אוכל, במובן שהוא לא מזין את הגוף שלנו במקרה הטוב, ופוגע בגוף במקרה הפחות טוב (בניגוד לתפיסה הרווחת היום, "אוכל" אינו משהו המגיע ארוז עם תאריך תפוגה). מי שמתמודד עם סרטן ומנסה לשנות את אורח חייו בכיוון הבריאות צפוי להתמודד גם עם מתח על רקע מחאת הסביבה, שמאוד מתנגדת לשינויים האלה בדרך-כלל.
גורמים רוחניים: תחושות של ניתוק ותלישות, היעדר משמעות, בדידות קיומית עזה, ועוד. הדרך הרוחנית היא דרך מאוד פרטית, וקשה לומר עליה דברים כלליים מבלי לאבד חלק מהקהל, אבל אני יכולה לומר בביטחון יחסי, שרבים מסיפורי ההחלמה ששמעתי ופגשתי היו כרוכים בהיפתחות לרובד הרוחני בקיום שלנו.
אם זוהי רשימה של גורמים לסרטן, ואני לא מתיימרת לכסות את כל הגורמים, אין סיבה להניח שההחלמה מסרטן לא תעבוד באופן דומה. יתרה מזאת, להערכתי יש צורך בפעולה סינכרונית בכל הרבדים על-מנת ליצור תגובה של החלמה.
ההחלמה היא תהליך מורכב לפחות כשם שמחלה היא תהליך מורכב, כשם שהקיום שלנו הוא דבר מורכב. יש לקיום שלנו אספקטים גופניים, חומריים, נפשיים, רגשיים, תודעתיים, רוחניים. עלינו לתת את הדעת על כל המרכיבים, ולטפל בכולם.
עלינו להכיר את הגורמים האלה ולבדוק מה אפשר לעשות כדי לשנות אותם. אין טעם בהלקאה עצמית או באשמה. אם אתן מרגישות אשמה, או נלכדים במעגל של הלקאה עצמית, שימו לב. המשמעות היא, בדרך-כלל, שאתם נמצאים די קרוב לאחד הקצוות עליהם דיברתי קודם, ושצריך למצוא את הדרך חזרה אל המרכז. זה יכול לקרות כמה פעמים ביום, בהתחלה. לפעמים אנו מרגישות אשמה כדי לא להרגיש פחד, או אבל, או כאב, או משהו אחר. לפעמים אשמה היא בסך-הכל סימן לכך שאנו מנסים להרגיש שיש לנו שליטה במצבים בהם אין לנו שליטה.
אין שליטה, אבל יש בחירה. הבחירה עליה אני מדברת בהקשר הזה היא הבחירה לעבור על רשימת הגורמים האלה, ולשנות את הקרקע בה צמח סרטן. לשנות את הקרקע באמצעים רפואיים, נפשיים, התנהגותיים... ולקוות שהקרקע תהיה כה אחרת, שיהיה לסרטן קשה מאוד, אולי אפילו בלתי אפשרי, לצמוח בה שוב.
צורת החשיבה הזאת מחייבת אותנו, המתמודדים והמתמודדות עם סרטן, לעבודה קשה ואמיצה על-מנת להחלים, ומדובר לפעמים בתהליך ארוך ורב שנים, צעד אחר צעד, שבו צריך לקחת בחשבון את כל הרבדים של הקיום שלנו, אחד או שניים בכל פעם, מה שזמין לנו כרגע. בדרך-כלל כדאי להתייחס קודם כל למרכיבים הגופניים ולעשות איזשהו טיפול רפואי, אבל לא תמיד, ולא בכל מצב. לפעמים אפשר לקחת פרק זמן מסוים ללא טיפול ולבדוק את ההתנהגות של הסרטן לאור שינויים של חלק מהגורמים שהזכרתי למעלה, אבל אם יש לנו כוונה להמשיך לחיות, חשוב לבדוק שמה שאנחנו עושים עובד. יש אנשים ונשים שנרפאו מסרטן בעזרת דמיון מודרך, ויש כאלה שהתרופות רפאו את הסימפטומים של המחלה שלהן ביעילות רבה. עלינו לזכור שכל אחת מתמודדת עם מחלת סרטן אחרת, וכל אחד נמצא בשלב אחר של המחלה.
כאשר אנו שבויים בתוך תפיסה מסוימת, מכה בנו עיוורון, ואין זה משנה האם התפיסה בה אנו שבויים היא ש"הדמיון המודרך או התזונה ירפאו אותי", או התפיסה ש"תמיד תהיינה תרופות שתעצורנה את המחלה". שני הקצוות הללו מסוכנים במידה דומה. בעניין הזה חשוב להתבונן למציאות ממש בעיניים.
אי אפשר לעשות הכל בבת-אחת, ובכלל אי אפשר לעשות הכל, וחלק מאיתנו גם באמת לא חייבים. לפעמים אפשר פשוט לתת לדרך להוביל אותנו, צעד אחר צעד. כשהייתי קטנה, נהגתי לשבת ליד סבתי בעודה סורגת, והיא הייתה נותנת לי פקעות של צמר שהסתבכו, כדי שאפתח את הקשרים. השעות האלה עם פקעות הצמר של סבתי למדו אותי כמה דברים שימושיים לחיים: אחד, שגם מצבים שנראים בלתי אפשריים לפרימה ולתיקון ניתנים לתיקון. שתיים, שבכל רגע אפשר למשוך את החוט רק מכיוון אחד, ורק במידה מסוימת, והכיוון ממנו אפשר למשוך את החוט משתנה כל הזמן. ושלוש, שצריך למצוא איזון בין משיכה להרפיה, כך שתהיה הרפיה בעצם המשיכה. משיכה חזקה מדי תוביל לקריעה של החוט, והרפיה רבה מדי תוביל לכך שלא יקרה שום דבר.
תנו לדימוי הזה ללוות אתכם בדרך ההחלמה שלכם.
***
מילה למטפלים/ות, רופאים ורופאות, מטפלי גופנפש, פסיכולוגיות, הילרים:
במסגרת הצורך למצוא את דרך האמצע, ולא להילכד באף אחד מהקצוות ביחס לפחד וכאב, חשוב לומר שאין שום טעם ושום תועלת בהפחדת מטופלים. יש טעם להתייחס לפחדים שהמטופלת מעלה, שהמטופל לא מצליח לישון בגללם. אבל אין שום טעם לעורר פחדים. לא ביחס לתופעות לוואי של טיפולים, לא ביחס למה שיקרה אם הטיפול לא יעבוד, לא ביחס לסטטיסטיקה כזאת או אחרת. העבודה של אונקולוגים ושל מטפלות במתמודדים עם סרטן היא מהקשות שיש. עליכן לחשוב על דבריכן כמו היו נשמעים ברמקול, בווליום גבוה מאשר האוזן יכולה לשאת, ולמצוא מקום שקט ממנו אתם יכולים להגיד את דבריכם החשובים, המאריכים חיים. בכל פעם שאתם מוצאים את עצמכם מפחידים מישהי או מישהו המתמודדים עם סרטן, צאו לחופשה, לכו לטיפול, שוחחו עם קולגה, בדקו עם עצמכן מה קורה לכן. וודאי כל אחת פגשה בחייה המקצועיים או האישיים מישהו שחי עם סרטן הרבה יותר שנים מהצפוי, אולי אפילו מישהי שנמצאת ברמיסיה כבר הרבה שנים באופן מפתיע, אבל גם מישהו שמת מסרטן לא אלים במיוחד באופן פתאומי ומהיר. יש טיפולים שעובדים כנגד כל הסיכויים, ויש טיפולים שאינם עובדים למרות התקוות, והפרוגנוזה, והסטטיסטיקות שתולים בהם. כאשר אנו מטפלות במי שמתמודד או מתמודדת עם סרטן, חשוב למצוא בתוכנו כבוד, ענווה ואנושיות, לזכור שכולנו בני תמותה, ולזכור שכשם שיש למחלה הרבה מאוד גורמים, כך יש הרבה רבדים להתמודדות עמה. מה שיש לנו להציע הוא תמיד רק חלק מהפסיפס המרכיב את מסע ההחלמה וההתמודדות.
***
לאחר שאמרתי את כל אשר אמרתי, חשוב ביותר לומר שהמודל הזה, של התייחסות רב-רובדית להחלמה מסרטן, איננו מתכון.
אין מתכון להחלמה מסרטן.
אין מתכון להחלמה מסרטן, בדיוק כפי שאין מתכון לאושר, או למימוש עצמי, או להורות טובה. אין מתכון לחיים. החיים מגיעים, אחרים בכל רגע, ללא הוראות שימוש. זה הקסם והפוטנציאל שגלום בהם, אבל זה גם האתגר.
אין מתכון להחלמה מסרטן, אבל יש בתודעה של כל אחת ואחד מאיתנו ייצוגים שיכולים לתמוך במציאות שבה ההחלמה הזו אפשרית. ישנם ייצוגים או תמונות מנטליות התומכים ב"חיים", ויש ייצוגים או תמונות מנטליות התומכות ב"פחד", או ב"ייאוש".
החלמה, מהשורש ח.ל.מ בעברית, קשורה בעיני גם באפשרות לחלום את הבריאות שלנו. לחלום את הבריאות שלנו, כל הזמן אחרת, תוך קבלה של השינויים שהחיים מחוללים בהגדרה הזו. ההפך מ"חיים", עבורי, הוא "פחד" או "ייאוש", ולא "מוות", וזאת מאחר שב"חיים" יש גם "מוות", ועלינו ללמוד לקבל את המוות כחלק מן החיים. יותר קל לנו לראות את האופן בו החיים והמוות כרוכים זה בזה אם אנו מתבוננים בטבע, בתהליכי ההשתנות והנשירה לאורך העונות. לאחרונה יצא לי להתבונן לא מעט בקסם הזה, שבו תוקעים שלושה קיסמים בגלעין של אבוקדו ומניחים אותו בתוך מים לכמה שבועות, ואז החיים שנובעים מתוכו מבקעים אותו לשניים. אפשר לראות בתהליך הנביטה הזה את כוח החיים, את העוצמה הזו של נבט קטנטן שמבקע גלעין קשה של אבוקדו לשניים, ואפשר לראות גם את האופן בו הזרע נהרס בתהליך בו יוצא מתוכו נבט. תהליכים של חיים ומוות כרוכים אלה באלה, מתרחשים בד בבד, כל הזמן.
חלק מאיתנו ימותו מהסרטן שהם נאלצים או נאלצות להתמודד אתו, אבל חלק מאיתנו ימותו בשיבה טובה, עם הסרטן או בלעדיו. לקח לי כמה שנים להבין שהמוות אינו העניין המכריע כאן. הפחד להתבונן במוות בעיניים פקוחות מייצר הרבה מאוד עיוותי תפיסה, כי אם מונח לנו מול העיניים פיל גדול שאנו מנסים לא לראות, שאר העולם נדחק אל הצדדים ונראה מקוטע ולא ברור. הפיל פשוט מסתיר את הנוף. שאלת המוות היא לא השאלה החשובה. שאלת החיים חשובה הרבה יותר. ובחיים האלה, אני מתה כל הזמן. כל יום קצת: הדימוי העצמי שלי מת, ומשתנה, חלק ניכר מהחשיבות העצמית מתה, חלק מתאי המוח בטח, ואני מקווה שגם תאי סרטן מתים... אבל אני גם חיה כל הזמן, כל יום, כל רגע. אם הזרע לא ייתן לנבט להרוס אותו, לא יצמח ממנו שום דבר, והוא יצטמק וימות ממילא, מבלי להשאיר אחריו פירות.
יש אגדה אינדיאנית שאני מאוד אוהבת, על אינדיאני זקן שלימד את נכדיו אודות החיים. הוא סיפר להם: "בתוך תוכי מתחולל קרב, זהו קרב נורא בין שני זאבים. זאב אחד מייצג פחד, כעס, חמדנות, יוהרה, רחמים עצמיים, חרדה, טינה, אשמה, נחיתות, שקר, רמאות ואגו. הזאב השני מייצג אהבה, שלום, שמחה, תקווה, הדדיות, שלווה, ענווה, נדיבות, אמת, חמלה ואמונה. אותו קרב מתחולל גם בתוככם וגם בתוך כל אדם. הילדים חשבו לרגע, ואז אחד מהם שאל את סבו: "איזה מהזאבים מנצח?" והאינדיאני הזקן ענה בפשטות: "הזאב שמנצח הוא הזאב שאתה מאכיל..."
אני אוהבת את הסיפור הזה, בדיוק מכיוון שהוא לא עוסק יותר מדי בחיה האלימה והמפחידה, אלא מתמקד בהזנה של החיה הטובה. כאן הבחירה וכאן האחריות שלנו, להזין ולטפח את החיה שוחרת השלום, האמת, הבריאות, האהבה, והשמחה שבקרבנו. עצם הטיפוח הזה, הבחירה להזין את החיה הזו, כבר מחליש את החיה האחרת, אולי אפילו את החיה הקרויה "סרטן".
האגדה הזו מאפשרת לנו גם לחשוב על התעמולה של "חשיבה חיובית" באופן אחר מהמקובל, לשים את הדגש על הניסיון לטפח את החשיבה החיובית, ככל שיש לנו אפשרות לבחור. חשוב לזכור, שהחשיבה החיובית נושאת בכנפיה את הצל הכבד של החשיבה השלילית. כשם שהחיים והמוות כרוכים אלה באלה, כך גם התקווה והייאוש, החשיבה החיובית והחשיבה השלילית. רבות מאיתנו נלכדות במעגלים אינסופיים של אשמה: אם עלתה בי מחשבה שלילית, הרי שאני פוגעת בהחלמה שלי, פוגעת בעצמי, גורמת לעצמי נזק... האמת היא שאין לנו שליטה על החשיבה שלנו. "הראש יוצר את התהום", כפי שאמר ניסרגדתא מהארג', גם במובן שכזה הוא הראש.
הראש שלנו, מכונת עיבוד המידע ופתרון הבעיות הנפלאה הזו, מייצר כל מיני תהומות. הראש שלנו מספר סיפורים, מחבר יחד כל מיני רשמים ותחושות גופניות לכדי סיפור וככל שהדרמה גדולה יותר כן ייטב. הראש שלנו מפצל את העולם בכל מיני אופנים, מארגן לנו רשימות ושלבים, מתכנן תכניות. לא הייתי יכולה לכתוב את ההרצאה הזאת בלי הראש, אבל אני מאוד אוהבת לתת לראש שלי לנוח, כמה פעמים ביום לפחות. כפי שאיננו צריכים להיתפס לאף קצה בהתמודדות עם המחלה, לא לפאניקה ולא לשאננות, וכפי שאימוץ של שיטה אחת בלבד להתמודדות עם המחלה אינו מספיק, כך גם עלינו להישמר מהיות שרויים לגמרי בקצה אחד, בראש בלבד או בלב בלבד.
מאחר שרובנו חיים בעיקר בראש, הדרך שעלינו להדגיש בהחלמה היא הדרך מן הראש אל הלב. הדרך הזו, מן הראש אל הלב, היא דרך מפחידה, ארוכה ובודדה בפעם הראשונה שעושים אותה, אבל מכיוון שהתודעה שלנו בנויה כך שהיא מייצרת תהומות חדשות לבקרים, אפשר לבחור לעשות את הדרך הזו כל יום, שוב ושוב. מטבע הדברים, הדרך הופכת מוכרת יותר ויותר, פשוטה וקלה יותר, ולפעמים היא אפילו לא דרך, אלא הרף עין. והיא תמיד, אבל תמיד, שווה את המאמץ.
הכלי הטוב ביותר שאני מכירה ללימוד הדרך הזו הוא המדיטציה, ולכן אני חושבת שלימוד דהרמה ומדיטציה לאנשים ונשים המתמודדים/ות עם סרטן הוא עבודת קודש, ואני מברכת על הזכות לעשות זאת במסגרת עמותת "תובנה" בכל שבוע מחדש.
הראש יוצר את התהום, והלב חוצה אותה.
בהיותנו אנושיים ואנושיות – עלינו לעשות בכל יום, ובכל רגע מחדש, את הדרך מן הראש אל הלב. בלב שלנו מצוי כל העולם, בלי הפרדה וללא גבול. בלב שלנו יש חמלה כלפי כל יצור חי. והלב שלנו שלם, גם כאשר הוא שבור. לפעמים דווקא כאשר הלב שבור, חודר אור של אמת ושל נחמה מבעד לסדקים. מי שליבה נשבר בהתמודדות עם מחלה המאיימת על חייה, יודעת את הענווה ואת החמלה ואת ההשתנות של החיים מרגע לרגע, וזוהי כבר ידיעת החיים, וזוהי כבר אנושיות במיטבה. לא האנושיות המנסה להתעלם מהיותה בת-חלוף, לא האנושיות המנסה להחזיק בעוד ועוד רכוש או שטח, לא האנושיות השוכחת את החסד הגדול שנוטה לה הטבע יום יום.
כל הדברים הללו כרוכים אלה באלה: שלום הוא שלום הוא שלום.
שלום עם "אויבים", שלום עם הטבע, שלום עם עצמי, כפי שאני ברגע הזה, ושלום עם הסרטן. ה"מלחמה בסרטן" היא מלחמה בעצמי, היא מלחמה בכל מי שאינו דומה לי כפי שאני מדמה את עצמי לעצמי, היא מלחמה בכל הדברים שאין לי שליטה עליהם, ובמובן הזה, היא גם מלחמה בחיים עצמם.
אפשר להחלים מתוך שלום. אפשר לקחת בחשבון את כל הגורמים והסיבות למחלה, ולטפל בהם בחמלה, ללא שיפוטיות וללא תובענות, תוך מציאת האיזון הנכון לכל רגע בין משיכה לבין הרפיה. אפשר לבחור בקפידה את הטיפולים הרפואיים מתוך שלום, מתוך קבלה של המציאות כפי שהיא, עם האפשרויות שיש בה. ואפשר גם למות בשלום, אם לשם מוליכים החיים את מי מאיתנו.
היות האדם "לקראת מוות" הוא המרכיב החשוב ביותר בהוויתו של האדם כאדם. הרפואה במיטבה, רפואה קונבנציונלית ואלטרנטיבית כאחד, אינה מתעלמת מהעובדה הזאת, ואינה מתהדרת בכוחות על-טבעיים. טבע האדם הוא היותו בן-תמותה.
אבל עד שנמות, מה נעשה עם החיים האלה שלנו- נפלאים, מסתוריים ואיומים כפי שהם?
יש סיפור על סוקרטס, שישב בכלא וציפה לביצוע גזר הדין, שהיה שתיית כוס תרעלה וסיום החיים. ובימים האלה, לפני ביצוע גזר הדין שיעביר אותו מן העולם, סוקרטס החל ללמוד לנגן על נבל. עובדה תמוהה, מפתיעה כמעט, אבל בעצם, למה לא?
כל עוד אנחנו חיים, אנחנו חיים.
מדוע שלא נלמד לנגן בנבל?
תודה שהקשבתם.
יעל פזואלו